אנו פותחים את השנה החדשה בעשרים ושניים ימים קדושים (עשרת ימי תשובה+ארבעה ימים שבין יו”כ לסוכות+שבעת ימי סוכות+שמיני עצרת) שהם כנגד כ”ב אותיות שבהן נבראו שמים וארץ. כשם שמאותיות הא”ב העברי ניתן ליצור אינסוף צירופי מילים ומחשבות; כך ניתן” מעבודת ד’ המרוכזת בימים הללו” ליצור אינסוף צירופי חיים שיאירו את השנה כולה.
אנו פותחים בראש השנה” היום בו נברא האדם (ויקרא רבה כט” א)” בהכרזת היסוד כי אנו יצירי כפיו של הקב”ה ומתוך כך – ישנה תכלית לחיינו. בראש השנה אין מקום לוידוי או לעיסוק בתיקון אישי. עניינו הבלעדי של ראש השנה הנו קבלת המלכות האלוהית. משם אנו ממשיכים ליום הכיפורים” יום מחילת חטא העגל. מתוך קבלת האור הכללי של ראש השנה אנו מבקשים את הישע האישי. ביום הכיפורים אנו עוסקים בעבודה הפרטית: פירוט החטאים” וידוי” תשובה וכפרה.
לאחר שנבנו בנו שתי הקומות הללו – הכלל והפרט – אנו מגיעים אל שיאו של המהלך כולו: חג הסוכות. המצווה הראשונה במוצאי יום הכיפורים הינה בניית הסוכה: לאחר המפגש עם המדרגה המלאכית ביום הקדוש שבו אין אכילה” שתייה” סיכה” תשמיש המיטה ונעילת הסנדל – אנו עוסקים בחומר” בארציות” בבניית העולם הזה. בחג הסוכות אנו מקדשים את המציאות הארצית. הקדושה הכללית והפרטית שנספגה בנו בימים הנוראים לא נותרת במימד המופשט אלא מחלחלת אף למימד הטבעי-גופני.
שלב זה מביא את השמחה: “אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן” בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ד’ אלהיכם שבעת ימים” (משנה תורה” הלכות לולב ח” יב). סוכות הוא החג שבו קיימת הזדהות מלאה בין הגוף לנפש” בין המימד הפנימי לחיצוני. זהו החג שבו אנו יכולים להיות מה שאנחנו באמת. זוהי גם הסיבה שבעבורה אנו נוטלים אתרוג בסוכות. אתרוג” אומרים חז”ל (סוכה לה” א) הנו פרי ש”טעם עצו ופריו שווה”. כלומר קיימת בו התאמה בין התהליך לתוצאה. בסוכות אנו נוגעים בעולם העליון” בגן העדן שבו היה “טעם העץ כטעם הפרי”. שבעת ימי סוכות” הבאים בסוף השרשרת של הימים הנוראים – נותנים לנו את הכוח לקראת ימי החול האפרוריים; להיפגש עם התוצאה והפרי תוך כדי התהליך.
שתהיה לכולנו שנה טובה.