חַיָּלֵנוּ הַמּוּבָסִים חָזְרוּ לַמַּחֲנֶה שְׁבוּרִים” וְגַם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ שְׁבוּרִים וְהִתְלוֹנְנוּ עַל ד’. “לָמָּה נְגָפָנוּ ד’ הַיּוֹם לִפְנֵי פְּלִשְׁתִּים ?”[1].
אֲנִי הַקָּטָן אֵינִי מֵבִין אֶת תְּלוּנָתָם. ד’ נָגַף אוֹתָנוּ כִּי חָטָאנוּ. זֶה עֹנֶשׁ עַל חֲטָאִים נוֹרָאִיִּים.
כַּאֲשֶׁר נֶעֱנָשִׁים צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וְלַחְזֹר בַּתְּשׁוּבָה” וְלֹא מַתְאִים לְהִתְלוֹנֵן.
אַךְ אִישׁ לֹא שָׁאַל לְדַעְתִּי” וְכַמּוּבָן לֹא דִּבַּרְתִּי.
הַמַּנְהִיג הָרוּחָנִי שֶׁלָּנוּ הוּא עֵלִי” הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. הוּא יוֹדֵעַ טוֹב מִמֶּנִּי מָה לַעֲשׂוֹת.
נִרְאֶה מָה יַצִּיעוּ עַכְשָׁו זִקְנֵי הָעָם :
” נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁילֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד’ וְיָבוֹא בְּקִרְבֵּנוּ וְיוֹשִׁיעֵנוּ מִכַּף אוֹיְבֵינוּ”[2].
אוֹי וַאֲבוֹי. עוֹד טָעוּת . הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁאָרוֹן ד’ עִם לוּחוֹת הַבְּרִית הֵם תַּחְבּוּלָה” קֶסֶם. קֶסֶם שֶׁיַּצִּיל אוֹתָנוּ. לֹא נָכוֹן! מָה שֶׁיַּצִּיל הוּא קִיּוּם הַכָּתוּב עַל הַלּוּחוֹת. עֲבוֹדַת ד’ הִיא שֶׁמַּצִּילָה. הֵם טוֹעִים לַחְשֹׁב שֶׁהָאָרוֹן נִקְרָא “אֲרוֹן בְּרִית ד'” כִּבְיָכוֹל זוֹ חוֹבָתוֹ לְהַצִּיל.
כְּשֶׁיֵּשׁ צָרוֹת” עָלֵינוּ לִשְׁאֹל אֶת עַצְמֵנוּ מָה הַסִּבָּה לְכָךְ” וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וַחֲלִילָהּ לֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲרוֹן הַבְּרִית כִּכְלִי שֶׁמְּשָׁרֵת אוֹתָנוּ . אַדְרַבָּה” אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְשָׁרֵת אֶת ד’.
נְקַוֶּה שֶׁכַּאֲשֶׁר הֵם יַגִּיעוּ לְשִׁילֹה” לַמִּשְׁכָּן” לֹא יַסְכִּימוּ לָתֵת לָהֶם אֶת הָאָרוֹן.
עַל כָּל פָּנִים אֵינִי מִתְיָאֵשׁ” בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר נְנַצֵּחַ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּחַסְדֵי ד’ יִתְבָּרַךְ.