משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד
מסורת בישראל לברך את החתן והכלה מתחת לחופה בברכת האמהות “יִתֵּן ד’ אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל” (רות ד יא).
כיצד בנו שתיהן את בית ישראל? מרחל יצא יוסף הצדיק ומלאה יצא דוד המלך” ומשתיהן יוצאים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
“במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם” (הראי”ה קוק זצ”ל אורות קס) בעוד שבמשיח בן דוד “מתגלה התכלית של הלאומיות שהיא השאיפה לאחד את כל באי העולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ד’ ” (אורות שם).
שני המשיחים הללו יתאחדו בסופו של דבר כדברי הנביא יחזקאל: “דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ד’ הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי” (יחזקאל לז יט). ומתי נזכה לאחד את שני המשיחים? בזמן קיבוץ גלויות” ככתוב “כֹּה אָמַר ד’ אלקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד” (שם לז כא-כב).
נכון לעכשיו” אשרינו מה טוב חלקנו שאנו זוכים לחיות בדור של קיבוץ גלויות. עם ישראל שב אל ארצו” שב אל עצמו” ויותר ויותר מתגבש הצד הלאומי שלו בצורת מדינה עצמאית שיש לה צבא חזק וכלכלה חזקה. הארץ הולכת ונבנית ותופסת כבר היום מקום חשוב במשפחת העמים. אבל זאת לא מטרתנו” לא הקמנו מדינה רק בשביל אינטרס קיומי ותו לא. מטרתה של מדינת ישראל ועם ישראל היא מטרה עולמית קוסמופוליטית – להשפיע שפע טוב ואור לכל העולם כמובטח לאברהם אבינו”
“וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ… וֶהְיֵה בְּרָכָה וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (בראשית יב). וכדברי הנביא ישעיה: “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ד’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ד’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד’ מִירוּשָׁלִָם” (ישעיה ב).
משיח בן יוסף הוא ההכנה למשיח בן דוד” כשם ששאול המלך בא מבנימין בנה של רחל הוא ההכנה לדוד המלך שבא מיהודה בנה של לאה.
ולא ירחק היום ונזכה לראות עין בעין בהתקיימות דברי הנביא “וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם” (יחזקאל לז).

מהמצפה לישועה השלמה

מכתב גלוי לרמטכ”ל
הגיש הרב שלמה אבינר

לכב’ המפקד” הרמטכ”ל שלנו”
שלום וברכה!

אני חייל חילוני שאוהב את הצבא וגאה להיות בו. ויש הרבה כמוני.
והנה שובצתי בגדוד מעורב. אני מצטער על הביטוי הבוטה” אך זה הביטוי היחיד שמצאתי כדי לבטא מה אני חש: אני נמצא כמו במועדון פרוץ של גברים ונשים. סליחה. החיילים עסוקים כל הזמן בהוא והיא” היא והוא.
שאלתי את אחד המפקדים שלי מה זה אמור להיות. השיב לי: זה מעלה את רמתו של צה”ל. שתקתי מרוב בושה. מאוד הצטערתי לשמוע זאת. אני מאוד מעריך את אותו מפקד” אך הפעם התאכזבתי. לא עלה על דעתי שיהפוך לשקרן! מה חושבים? שאני טיפש! שאני לא רואה מה קורה! חייל הוא כבר לא חייל! הוא אפילו כבר לא בן אדם! עסוק כל הזמן בהוא והיא.
אדוני הרמטכ”ל” אני לא חושב שיש לך כוונות רעות. אני בטוח שאתה מסור לצה”ל פי מיליון יותר ממני” אני גם בטוח שאתה יודע מה קורה בשטח” פי מיליון יותר ממני. קשה לי להאמין שנגררת. קשה לי להאמין שנכנעת ללחצים. פשוט איני מבין.
אז בהתחלה הסברתי לעצמי שאולי בגדוד שלי קרתה תקלה” ושזה היוצא מן הכלל שמאשר את הכלל. אבל שאלתי חבר שעושה קורס קצינים חי”ר” וממה שסיפר לי” נפלתי מן הכסא: יש אימוני קרב מגע עם מדריכה! מה זה?! הוא מתאמן בזה עם חיילת! מה זה?! יש לינת שטח חיילים וחיילות צמודים! מה זה?! המגורים באותה קומה וחיילות נכנסות כל זמן חופשי לחדרים של חיילים בלי לדפוק בדלת! מה זה?! חיילת עושה עיסוי לחייל! מה זה?! ניווט כל הלילה חייל עם חיילת! מה זה?! חיילת מעירה אותי לשמירה! מה זה?! בסחיבת פצוע אני מתאמן על חיילת! מה זה?!
השתגעו!
סליחה אדוני הרמטכ”ל.
חברי שותק כי הוא מפחד שידיחו אותו מן הקורס. אמרתי לו: יצאת בזול” אצלי בגדוד” זה הרבה יותר גרוע. וגם אני מפחד” לכן כתבתי מכתב זה בעילום שם” וביקשתי מרב אחד שיפרסם אותו” כי אומרים שהרבנים אכפת להם. אבל גם לי אכפת. האמת היא שלכל החיילים זה אכפת” ובמיוחד לכל הקצינים זה אכפת” אך הם מפחדים לדבר. כואב להם שכוחו של צה”ל יורד.
כבוד הרמטכ”ל” אני בטוח שגם לך אכפת. אתה ודאי יודע שרמת האימונים יורדת. אתה ודאי יודע שחיילת לא יכולה לסחוב משקל רב” שחיילת לא יכולה לטפס על קיר.
אני בטוח שכולם כוונותם לטוב.
אנא ממך” אדוני הרמטכ”ל” עשה משהו.
בכבוד רב”
חייל אחד

לעשרה בטבת

“אזכרה מצוק אשר קראני” בשלש מכות בחודש הזה הכני”
הרב חגי לונדין
ישנו פיוט הנאמר בסליחות בעשרה בטבת” שבו מפורטות הצרות שאירעו לעם ישראל בחודש טבת: “אזכרה מצוק אשר קראני” בשלש מכות בחודש הזה הכני… מלך יוון אנסני לכתוב דת יונית… טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר” הוא עזרא הסופר… בסדר פורענות בתוך לבבי יבעיר” בבא אלי הפליט לאמר הוכתה העיר” (רבי יוסף טוב עלם” אזכרה מצוק אשר קראני).
נתחיל דווקא מן האחרון: “הוכתה העיר”. הסיבה הידועה ביותר לצום עשרה בטבת (שבעבורו נקבע הצום דווקא ביום זה ולא ביום אחר של חודש טבת) הוא תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו “בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב” (מלכים ב כה” א). המצור נמשך עד להבקעת החומה בשבעה-עשר בתמוז וחורבן בית המקדש בתשעה באב.
יש להבין כי המצור הפיזי על חומות ירושלים מבטא גם מצור רוחני. התרבות הבבלית” שהיא ביטוי לעולם אלילי אדיר ששלט בעולם באותו תקופה” מצליחה לצור על חומות ירושלים ולחלחל לתוכן. כלומר עשרה בטבת הוא יום שבו אנו מציינים ערעור בחומת התרבות היהודית שנסדקה מאז ועד היום. ביום הזה אנו צמים ומתפללים לביצור העולם האמוני של עם ישראל.
הפורענות השנייה שאירעה בחודש טבת” וליתר דיוק בח’ בטבת” היא: “מלך יון אנסני לכתוב דת יוונית”. על פי המסורת היהודית” אחד ממלכי יוון” תלמי השני” הכריח שבעים מזקני ישראל לתרגם את התורה ליוונית” תרגום שייקרא לימים “תרגום השבעים”. חכמי ישראל ראו באירוע הזה אירוע טראומטי: “היה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל” (מסכת סופרים א” ז) ובעקבותיו “חושך בא לעולם שלושת ימים” (מגילת תענית). גם כאן” עיקר הבעיה בתרגום התורה ליוונית איננה רק מן הצד הטכני” אלא חכמים ראו כאן תפיסות עולם ודפוסי חשיבה יווניים שהחלו לחלחל אז לתוך העולם היהודי. החל להתגבש מבט מנוכר ו”אקדמי” על תורת ישראל” מבט הרואה בתורה חוכמה אנושית ולא יותר מכך.
הפורענות השלישית היא כאמור “טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר” הוא עזרא הסופר”. עזרא הסופר נפטר בט’ בטבת. עזרא הסופר היה ממנהיגי היישוב היהודי בימי הבית השני” והוא נחשב למניח היסוד לתורה שבעל-פה. לאחר שעם ישראל שב מגלות בבל ומקים את בית המקדש השני” עזרא הסופר מתקן “עשר תקנות” (בבא קמא פב” א). במילים אחרות” עזרא הוא החלוץ של תקנות חכמים שהתווספו על מצוות התורה שניתנה למשה בסיני (ולכן נקראת “תורה שבעל-פה”” בניגוד לתורה שניתנה למשה בסיני ה”כתובה” מאת הבורא). העולם משתנה ועידן חדש מגיע” עידן הזוקק התחדשות של תורת ישראל” ועזרא הוא העומד בראש החץ. חשיבותו של עזרא הסופר כה גדולה עד שחכמים אומרים: “כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה” (סוכה” כ א). מותו של עזרא הסופר הוא ביטוי לערעור של מעמדה של התורה שבעל-פה” ונקבע כיום אבל לאומי לדורות.
אולי לא במקרה גם נקבע יום זה כיום הזיכרון לחללי השואה. שואת יהודי אירופה היתה לא רק אסון פיזי” אלא חורבן של עולם תורה שלם” עולם שברוך ה’ הולך ומשתקם בשישים השנה האחרונות.
המכנה המשותף אפוא של האירועים הטרגיים שאירעו בחודש טבת” הוא קריאת תיגר על התרבות האמונית של עם ישראל. בכל שנה ושנה כאשר אנו צמים ביום הזה אנו מחזקים את חומות ירושלים” מחיים את עזרא הסופר” מנקים את התרבות היהודית מהשפעות יווניות ובונים מחדש את עולם התורה.

ממשנת הרציה
מדרגות בקדושה
מדרגות קיימות בכל: ישנן מדרגות בין קודש לחול” וישנן מדרגות אף בקדושה עצמה” “המבדיל בין קודש לקודש” . אף בעם ישראל ישנן מדרגות” שכן גם הרשעים שייכים לעם ישראל” אולם ישנה הדרגה: צדיקים בינונים ורשעים – ראשי תיבות צבו”ר. יש מדרגות בזמנים: שבת ויום טוב. יש מדרגות בתורה: תורה שבכתב ותורה שבעל פה” מדאורייתא ומדרבנן. קיימות מדרגות בנביאים: משה ושאר נביאים. משה רבנו מוסר לנו הלכה למעשה” מה שאין כן שאר נביאים. עניינם של נביאים הוא: “זכרו תורת משה עבדי” ; להיות ממשיכי משה רבנו. אף בין הנביאים עצמם יש מדרגות: נביאי בית ראשון ונביאי בית שני.
בתלמוד הירושלמי מופיע הביטוי “דברי תורה” לגבי דברים הכתובים בנביאים ובכתובים. במובן מסוים” כל שלושת חלקי התנ”ך הם תורה שבכתב” אך קיימת ביניהם הדרגה. מכל מקום צריך להבין” שהבחנה אינה ניתוק – כפי שסוברים בטעות אלה המכנים עצמם מדענים ב’מדע המקרא'” וגורמים בכך לסיבוכים ולכפירה. הבחנות אינן פירוד” חס ושלום” אלא בירורים בתוך אותו עניין” בתוך קדושת נשמתנו.
גם בתוך קדושת התורה ישנן מדרגות. התורה היא מן השמים” ממקור קודשא בריך הוא” ויחד עם זה” בתוך התורה האחת והיחידית” יש מדרגות: תורה” נביאים וכתובים. כל התנ”ך הוא עניין אחד של דבר ד’ הנמשך אלינו. “משה קיבל תורה מסיני” ” ואחריו מופיעות שאר הקבלות. ספרות הקודש שלנו ערוכה על פי סידור חשוב וברור: בתחילת מסכת בבא בתרא מתברר מכוח המדע האמיתי של המקרא – מי כתב את ספרי הקודש השונים ומה הוא סדרם האמיתי” שהרי קיימות מדרגות רבות בגילוי הקדושה. בראש ובראשונה” ישנם חמישה חומשי תורה” שהם לעילא לעילא” אחריהם באים נביאים וכתובים. יש בגמרא הלכה יסודית” שמותר להניח ספר תורה על נביאים וכתובים” אך אסור להניח נביאים וכתובים על חמישה חומשי תורה” וכך נפסק ב’שולחן ערוך’. הנביאים מצטרפים למשה רבנו” לאחר מכן באים הכתובים” המשלימים את השלישיה של דברי אלוהים חיים.
יתרה מזאת” גם בתוך כל אחת משלוש המערכות שבקודש” ישנן מדרגות. קיים חילוק בין נביאים ראשונים לבין נביאים אחרונים. אחרי הנביאים היו דברים נוספים שניתנו לכתחילה לכתיבה” והם ה’כתובים'” הנובעים מתוך שפע השראת רוח הקודש” והם ניתנו מראש במגמה להיכתב. בתלמוד הירושלמי מבואר שבמערכת הכתובים עצמה ישנן מדרגות” וספר תהילים – ביחס לשאר הכתובים – עומד במדרגת הקדושה היותר עליונה.
אם כן” צריך תמיד לזכור” שגם בדברים הזורמים אלינו מן השמים” קיים סדר אמיתי. הסדר של האפיקורסים הזייפנים” דומה לסיפור על אותו ילד” נכדו של רופא גדול בירושלים” שמצא בחדר העבודה של סבו כתבי יד רפואיים” פרי עמל שנים של סבו. הוא קרע אותם לחתיכות קטנות וסידר אותן בערימות קטנות. גער בו סבו: “מה אתה עושה?!”. הילד השיב: “אני עושה סדר. אני מסדר כל פתק ופתק…”. כך הוא הסדר של אותם עזי פנים” החושבים לסדר את תורתנו. בוודאי שקיים סדר” אולם לא אנו קובעים אותו. זהו סדר ממקור הנבואה והשראת השכינה .

וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ. לפ’ ויגש/ זיו רוה
“וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו” . שאלת יוסף איננה מובנת” וכי לא ידע יוסף שיעקב אביו חי” הרי יהודה ציין זאת בפניו כמה פעמים. ובנוסף” מדוע כתוב שאחיו לא יכלו לענות לו כיוון שנבהלו מפניו” ולולי נבהלו מה היה להם לענות? במסכת חגיגה ד: מסופר שכשרבי אלעזר היה מגיע לפסוק זה היה בוכה: “וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו”. וכך אמר “ומה תוכחה של בשר ודם כך” תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה “. גם זה אינו מובן” איזו תוכחה יש באמירת “אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי”?
מבאר הנצי”ב בהעמק דבר” שחז”ל הבינו את דברי יוסף כתמיהה: האם באמת עדיין אבי חי” ולא מת מרוב דאגתו וצערו עלי? תמיהה זאת מובנת” בהיות יוסף יודע שהיה אהוב אצל אביו מכל בניו” “וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים” . לכן דייק יוסף לשאול “הַעוֹד אָבִי חָי”? ולא שאל העוד אבינו חי” והיינו שרצה לומר שהוא נקרא אביו בייחוד. תמיהתו זו של יוסף היא התוכחה לאחיו! כיוון שאפילו אם לפי מחשבתם סברו שדנים הם את יוסף בצדק” שע”פ חלומותיו והבאת דיבתם אל יעקב” והיו סבורים כי מסכן הוא את כלל ישראל והוא כקליפה הצריכה לפרוש מן הפרי כמו ישמעאל מאברהם ועשיו מיצחק ” מ”מ היו צריכים לחמול ולחוש על אביהם” שהרי ידעו את אהבתו העזה אליו. על כן נאמר” “וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו”” כי לולי נבהלו” היה להם מה לענות על מה שסבר.
כך מצאנו שענה יעקב לרחל” כשעלתה בלבבה מחשבה דומה לזאת של יוסף” “וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי” . מבאר שם הנצי”ב” שרחל סברה שהסיבה שלא ילדה” היא כיוון שלא זכה יעקב לזה. אמנם יש ליעקב בנים אחרים והיה נראה שרחל היא זו שלא זכתה” אך מכל מקום סברה רחל שהלא היא לבדה עיקר אישה אליו” ‘עקרת הבית'” ואם כן הוא זה שלא זכה” ולכן יש לו למסור נפשו בתפילה וכדומה. אולם ליעקב היתה תשובה לטענתה” “וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן”” לא כמו שאת אומרת שבנַי מלאה אינם חשובים אצלי כל כך” ודומה אני כאילו לא זכיתי” אין הדבר כן” אלא ממך הוא מנע.
כך גם האחים יכלו לענות ליוסף” שעם כל אהבתו הגדולה של יעקב אליו” מכל מקום ודאי גם הם אהובים אצל אביהם. גם בנימין אחיו הקטן” בנה של רחל” סוף סוף חי וקיים. ובנוסף” חשוב שידע את מקומו” ואל ידמה שהגיע צערו של יעקב עד שלא יוכל עוד לחיות מפני היעלמותו” אך לא יכלו לעמוד בתוכחתו ולענות לו רק מפני הבהלה. נמצאנו למדים שישנן תוכחות שמשקפות לאדם את מצבו מול האמת הנוקבת” עד שמבהילות את נפשו ומעלימות ממנו כל מענה לשון.
“אָמַר לָהֶן יוֹסֵף: לֹא כָךְ אֲמַרְתֶּם שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת? אֲנִי קְנִיתִיו” אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבֹא אֶצְלְכֶם. הִתְחִיל קוֹרֵא: יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בֹּא אֶצְלִי” יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בֹּא אֶצְלִי וְדַבֵּר עִם אַחֶיךָ שֶׁמְּכָרוּךָ” וְהָיוּ נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶם בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבָּיִת. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לָמָּה אַתֶּם מִסְתַּכְּלִין לְכָאן וּלְכָאן” אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָן וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אֹתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וַי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין” וַי לָנוּ מִיּוֹם תּוֹכֵחָה. וּמָה” יוֹסֵף כְּשֶׁאָמַר לְאֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף” פָּרְחָה נִשְׁמָתָן. כְּשֶׁעוֹמֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָדִין” דִּכְתִיב בֵּיהּ: ‘וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעוֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ’ ” שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ‘כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי’ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה זֶה ‘נִבְהֲלוּ אֶחָיו מִפָּנָיו’? כְּשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְבֹּעַ עֶלְבּוֹן הַמִּצְוֹת וּפִשְׁעָהּ שֶׁל תּוֹרָה” עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה… עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם נֵס וְחָזְרָה נִשְׁמָתָן. “

הרב יואב אוריאל
להפטרה
האיחוד הניסי של יהודה ואפרים
הגמרא במסכת בבא בתרא (יד) אומרת שספר יחזקאל – תחילתו חורבן וסופו נחמה. נקודת הפתיחה של ספר יחזקאל היא החורבן שהרי הוא מתנבא כבר בגלות” אולם בסוף הספר לאורך פרקים רבים הוא מתנבא על הגאולה. באחת מנקודות השיא של נבואות הנחמה שלו מתנבא יחזקאל על האיחוד העתידי בין יהודה ואפרים. כסמל ומשל לכך ה’ מצווה על יחזקאל לקרב שתי פיסות עץ המייצגות את שני הכוחות הללו – “וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ” (טז-יז).
האחדות אינה מציאות פשוטה ומובנת מאליה כלל בעם ישראל” אדרבה שורשי הפירוד בין יהודה ואפרים קדומים מאד” ולמעשה הם שוזרים את כל ההיסטוריה הישראלית. לדוגמה – בפרשת השבוע מגיע לסיומו עימות ארוך בין יוסף ובין אחיו ובראשם יהודה” ורק לאחר בירור קשה מצליחים שני הכוחות להתחבר ולפעול יחדיו.
ואם ניתן היה לחשוב שהנה בפרשתנו התרחשה האחדות” ומשם והלאה מתנהלים ישראל כמשפחה אחת” בא יחזקאל עצמו בפרק כג ומלמד שלכל אורך ההיסטוריה הישראלית – מגלות מצרים ועד חורבן הבית – שרר הפירוד בין שני הכוחות” ופירוד זה הוא שהוליד לאחר מאות שנים את הניגוד בין שומרון וירושלים – “וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ: וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן… וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה” (א-ד” ועיין שם בהמשך). אחד האופנים הקשים של הפירוד בין יהודה וישראל מופיע בנבואת זכריה (זכריה יא” יד): “וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל”.
לעומת הפירוד ששרר לאורך תקופות רבות בהיסטוריה” התנבאו נביאי ישראל כי בעתיד ישובו יהודה ואפרים ויתאחדו. כה התנבא ישעיהו (ישעיהו יא” יג): “וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם”. הושע הנביא התנבא (הושע ב” ב): “וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו…”. וכן בנביאים נוספים.
על גבי נבואות אלו” בא יחזקאל ומצווה לעשות סימן מעשי על איחוד עתידי של יהודה ואפרים (יחזקאל לז” טז-יז): “וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ”. במעשה זה של יחזקאל מודגש עד כמה האיחוד העתידי הזה הוא פלאי ואיננו יכול להתרחש באופן טבעי. שהרי כפי שמבאר רש”י” מעשה הקירוב הסמלי בין יהודה ואפרים איננו נעשה רק על ידי שימת שתי חתיכות העץ יחדיו בידו של יחזקאל. הקירוב מתרחש על ידי נס אלוקי – הקב”ה מודיע שכאשר החתיכות תהיינה ביד יחזקאל הקב”ה ילחים אותם ויהפוך אותם לחתיכה אחת. זוהי כוונת המילים: “והיו לאחדים בידיך”.
וכך הוא גם הנמשל אותו מבאר הקב”ה (יט): “דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה’ הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי”. כוחו הניסי של הקב”ה יחבר את שני הכוחות הנפרדים ויהפוך אותם למקשה אחת מאוחדת. איש לא יבחין עוד כי היו כאן פעם שני כוחות נפרדים.

בס”ד
סדרת “המחלוקת והאחדות”
חלק א’: לכל אדם יש מה ללמוד וללמד | נתן קוטלר
בסדרה זו נדון בשאלות הבאות: איך ייתכן ששתי גישות יכולות להיות נכונות “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”? כיצד ניתן לדעת אם המחלוקת היא לשם שמים? מתי האמת הרסנית ומתי האמת מתקנת? מתי הוויכוח הוא רק התנצחות ומתי הוא מתנהל לצורך לימוד? איך אנו” המאמינים באמת שלנו” מסוגלים גם ‘להכיל’ דעות שונות? כיצד יוצרים אחדות שאינה אחידות? מהו האיזון העדין בין שבטיות לבין שייכות לכלל?
“הרבה מאורות יש באור”
במשנה בברכות (נא” ב) נאמר שבית הלל ובית שמאי חולקים על הנוסח של ברכת האש בהבדלה במוצאי שבת: “בית שמאי אומרים: שברא מאור האש” ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש”. הגמרא (נב” ב) מבארת את נקודת המחלוקת: “כי פליגי [=במה הם חולקים?] – במאור ומאורי; דבית שמאי סברי [=סוברים]: חדא נהורא איכא בנורא [=אור אחד יש באש]” ובית הלל סברי: טובא נהורי איכא בנורא [=גוונים רבים של אור יש באש]. תניא נמי הכי [=כך גם נאמר בברייתא]” אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור”.
ניתן לומר שבבסיס המחלוקת ההלכתית עומדת מחלוקת רעיונית” בשאלה האם יש רק דרך אחת בעבודת השם? האם יש רק אמת אחת?
בית שמאי סוברים “חדא נהורא איכא בנורא [=אור אחד יש באש]”” יש רק דרך אחת בעבודת השם. ולכן בית שמאי לא היו קשובים לשמוע את דבריו של הלל “נעצו חרב בבית המדרש” אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים” והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל” (שבת יז” א; ראה: חת”ס).
לעומת זאת” בית הלל סוברים “הרבה מאורות יש באור”” ישנן דרכים מגוונות בעבודת השם שכולן לגיטימיות. ולכן בית הלל היו קשובים לשמוע את דבריהם של בית שמאי “מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו” ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן” (עירובין יג” ב).
לפי איזו שיטה נפסקה ההלכה?
ההלכה נפסקה כמו שיטת בית הלל שאומרים “בורא מאורי האש” שהרי ישנם מאורות רבים באש (משנ”ב רצח” ב). ואם כן” ההלכה נפסקה כפי בית הלל שסוברים כי ישנן דרכים מגוונות בעבודת השם. ומעניין שגם בשאר המחלוקות” ההלכה נפסקת כמו בית הלל “אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל” הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן” והלכה כבית הלל” (שם). הרעיון העולה מכאן הוא שההלכה נפסקת כמו השיטה שיודעת לראות את האור בכל דרך בעבודת השם ויודעת ללמוד מכולם.
לכל אדם יש מה ללמוד וללמד
מסופר על רבי יוחנן בן ברוקא ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו פעם להקביל את פניו של רבי יהושע בעיר פקיעין. כשהגיעו שאל אותם רבי יהושע” “מה חידוש היה בבית המדרש היום?” השיבו לו: “תלמידיך אנו” ומימיך אנו שותין”” ולכן לא ראוי שאנו התלמידים נאמר חידוש לפניך” הרב. אך רבי יהושע אמר להם: “אף על פי כן” אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש” (חגיגה ג” א). לכל אחד” ללא קשר למעמדו ולחכמתו” יש מה ללמד.
בתוספתא של עדויות מופיעה מחלוקת בין הלל לבין שמאי בשאלה איזו כמות של מים שאובים פוסלים את המקווה? המחלוקת לא הוכרעה עד למאורע הבא: “מעשה שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלם והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם ולמה הוזכרו שם מקומותיהן ושם אומנותן והלא אין לך אומנות ירידה אלא גרדי ואין לך מקום בזוי בירושלם כשער האשפות אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה על אחת כמה וכמה שלא יעמיד אדם על דברו במקום שמועה” (עדויות פרק א הלכה ג). חז”ל מלמדים אותנו שיעור גדול בענווה” ניתן ללמוד מכל אדם ואפילו משני גרדיים שהיו בתחתית הסולם החברתי באותה תקופה.
מלמדים חז”ל: “בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי (תהלים קי”ט” צט)” (אבות ד” א). וכדברי בן עזאי “אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום” (שם ד” ג).
על הנאמר בפרקי אבות (ג” ח) “כל השוכח דבר אחד ממשנתו” כותב החיד”א: “כל אחד קבל חלקו בתורה בסיני ואם הוא ירא שמים הוא המוציא לאור אשר קבלה נשמתו. והחידוש ההוא אין אחר יכול לחדשו כי הוא חלקו” ואם זכה וחידש החידוש ההוא אשר קבלה נשמתו והוציאו לאור ואחר זה שכוח מעיקרו זו רעה חולה שהחידוש ההוא אין חכם אחר יכול לחדשו וז”ש כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא” מהשייך לשורש נשמתו” ושכחו מתחייב בנפשו” (חסדי אבות שם).

לכל אדם מעם ישראל יש חלק מיוחד בתורה וחידוש ייחודי שרק הוא מסוגל לחדש” ולכן אם הוא לא יחדש זאת” לא יהיה מי שיחדש חידוש זה ויימצא עולם התורה חסר. ולכן” לכל אדם מישראל יש מה ללמוד ומה ללמד.
לתגובות: natanorot@gmail.com

אסתר אברהמי
חשיבות המחמאות בנישואין

מחמאה היא דברי שבח לאדם על מעשים או על אמירות. כאשר אדם מחמיא” הוא כאילו אומר לשני: “אני רואה אותך” חושב עליך” שם לב אליך ומודע לתכונות הטובות שיש בך” ו”אני מרגיש כלפיך”…או: “זה עשה לי טוב ש…”

לכאורה” לתת ולקבל מחמאות זו הנאה ושמחה רבה בין בני הזוג. היינו מצפים לראות בני זוג רבּים מחמיאים זה לזה – עד בלי די. אולם לרוב אנו עדים למצב הפוך. יש קושי בנתינת מחמאות ובקבלתן. נברר את הקשיים ומתוך כך נוכל ללמוד כיצד להחמיא באופן נכון. כותב ר’ אליהו דסלר זצ”ל: “אין האושר בבית היהודי נקנה במטבעות של כסף – כי אם במטבעות לשון”.

הקשיים לקבל/לתת מחמאות:
” באווירה החברתית כיום” מחמאות נתפסות כהתחנפות או כתוספת מיותרת.
כהתחנפות: הרצון והשאיפה הם – לקבל” ולכן כדאי להתחנף לשני ולהחמיא לו כדי שיסכים למלא את רצונותיי. אך למעשה מחמאות כאמצעי להשגת דבר מה” אינן מחמאות. השני עלול לחוש השפלה ממחמאות כאלה. לפעמים גם מחמאה כמו “כל הכבוד שעשית…” הנאמרת בהתנשאות מה עלולה לתת לבן הזוג הרגשה כאילו מתייחסים אליו כאל ילד קטן” מה שמעיד שאין ביניהם שוויון ערך ההכרחי בנישואין.
כתוספת מיותרת: האווירה הכללית המודרנית היא של תכל’ס. הצגת תוצאות בשטח. דיבורים שאינם השגת תוצאות – מיותרים. חבל על הזמן. המקבל ירגיש שמנצלים אותו לעשייה ללא התייחסות לערכו. לכן יגלה התנגדות דווקא למחמאות.
” מחשבות שכיחות: אשה חוששת” שאם היא תחמיא לבעלה הוא יבין שהיא חושבת שעשה מעבר למה שהוא צריך. מכיוון שהוא רק “התנדב”” הוא לא יעשה יותר. חוץ מזה” למה להחמיא לו? הוא צריך לעשות. גם הוא גר בבית הזה…
גבר חושש” שאם הוא יחמיא לאשתו זה יתפרש כאילו הוא אומר שרק היא עושה והוא לא עושה מספיק. חוץ מזה” הוא חושב” הוא עובד קשה בחוץ והיא.. ממלאה את חובותיה…
” שיגרת החיים. הצורך והמרוץ להספיק את מטלות החיים” לא מותירים זמן לחשיבה על מערכת היחסים הזוגית ותשומת לב רגשית זל”ז.

לעומת התפיסה הפוסט-מודרנית” שרואה את הנאת הפרט כערך עליון” ראוי שניקח כמקור השראה לחיי הנישואין את רוח ישראל” הרואה בעיקרו של קשר איש-אשה” את הקשר הנפשי-נשמתי. משכך” חובה להתייחס אל האישיות העושה” ולא רק אל המעשה.
במקום לדרוש זכויות” נשמח למלא חובותינו לבן/בת הזוג שבחרנו לאהוב.

כיצד?
” לדוגמא: האשה הגישה לבעלה ארוחה הערבה לחיכו. בד”כ הארוחה מתקבלת כמובן מאליו. “היא הגיעה לפני מהעבודה. היה לה מספיק זמן להכין וחוץ מזה – זה תפקידה…” אבל” אם הוא יחשוב שמצד האמת לא חייבים לו דבר” הוא יכיר טובה ויחמיא לה באופן אמיתי. אם נאמרת מחמאה :”הארוחה טעימה מאד”. המחמאה על הארוחה ולא על אשתו. לעומת זאת” ראוי שיחמיא לאשתו: “הארוחה שהכנת טעימה מאוד… אני גם יודע שהשקעת מחשבה ועמלת על כך… אני מאד מעריך אותך…” . כך אשתו תרגיש” עד כמה הוא מעריך ורואה את מאמציה ונתינתה.
דוגמא נוספת שכיחה: האיש הדיח כלים ואומר לאשתו: “הדחתי לך את הכלים…” ובמקום להעריך” היא כועסת: “הדחת לי?? רוב הכלים שלך וחוץ מזה בישלתי בשבילך…”. כוונתו הייתה לומר:”רציתי לשמח אותך אז הדחתי כלים כדי שיהיה לך טוב ונעים …”. כאן חשוב לשני הצדדים ללמוד” כיצד לבטא את ההערכה שלהם.
” לכל אדם ישנם צרכים רגשיים שונים. לעיתים גם אם רוצים להחמיא” הם יחמיאו כפי מה שנראה להם או כפי שהורגלו. אבל זה לא בהכרח תואם את הצורך הרגשי של השני. לדוגמא: האשה מחמיאה לבעלה על דברים שהם פשוטים אצלו כמו למשל על תיקון ברכב” בעוד שהוא זקוק למחמאה דווקא על תליית הכביסה שמבחינתה זה עניין פעוט” בעוד אצלו זה מאמץ גדול .
” מחמאות גם מתוך המצב השלילי – האיש כועס על אשתו שמאחרת… במקום לכעוס בחזרה” אפשר לומר: “אני רואה כמה חשוב לך שנגיע בזמן. אני מזדרזת…”. האשה כועסת שבעלה השאיר כביסה על הרצפה” “אני רואה כמה הסדר והניקיון חשוב לך… הייתי צריך לשים לב”.
” “מענה רך ישיב חימה”(משלי טו-א).גם אם נאמרו דברים שליליים” יש הבחירה לומר:”את/ה מאד חשוב/ה לי… חבל שניכנס למריבה. אפשר אחרת בוא/י נדבר ונבין זה את זו…”
” מחמאות ניתנות להיאמר על כל פעולה ואמירה של כל אחד מהם ועל כל נושא. כמו: סידור חשבונות בנק ותשלומים” טיפול בילדים” סדר ונקיון” יחס לזולת וכו’.
” מחמאה מדויקת ולא כוללנית. לדוגמא: במקום “תודה על הבגדים הנקיים…” יש לבטא את הפרטים המדויקים. “תודה שכיבסת לי את הבגדים וסידרת גם בארון. באמת לא ברור מאליו…”
ביטויי רגשות חיוביים בשילוב מחמאות” מאפשרים ראייה חיובית והכרת הטוב על כל פעולה. התנהלות כזו מוסיפה אווירת שמחה והרבה אור בבית. אין לחשוש מעודף רגשות חיוביים.
כל המרבה הרי זה משובח..!

ד”ר מיכאל אבולעפיה

הלכות גזלה ואבדה: פרק א-ז היחס שלנו אל הכסף
כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו (הלכות גזלה ואבדה א” יג)

יש מספר שמות לכספו של האדם המעידים על היחס אליו:
1. דמים: כשהכסף הוא כאילו נפשו ממש כי ‘הדם הוא הנפש’.
2. ממון: שהוא הדבר עצמו המנה או מה שבא ממנו.
3. כסף: ביטוי לכיסופים. כאילו בזכות הכסף הזה אני אוכל להגשים את חלומותיי.
4. זוז: חומר מאוד תנועתי בתוך ידי. הזוז שיש לי ביד כעת עוד רגע לא יהיה שם.
5. שקל: במובן של ערך עצמי” כמה אני שוקל.
ויש דינר” זהב” ועוד” כל שם מעיד על סוג של יחס לדבר.
אולם ”לא תגנובו … ולא תגזול” (ויקרא יט” יא-יג) היא מצווה שמופיעה בפרשת ‘קדושים’ כלומר סוג של פרט מתוך כלל שנקרא ”קדושים תהיו כי קדוש אני”. הכסף אמנם קשור לנפש אך מגמתו העיקרית היא עילוי הנפש וקדושתה.
יש הלכות שונות מאוד בין גנבה וגזֵלה” הגנבה בסתר והגזלה בגלוי. למשל על הגנבה אפשר שהאדם יימכר לעבד עברי ועל הגזלה לא. או שיש דין תשלומי כפל ארבעה וחמישה בגנבה אבל בגזלה לא. גם מדייק הר”ן בחידושיו (סנהדרין נז” א) מדברי הרמב”ם שבהלכות גנבה כתב ”ואחד הגוזל ממון ישראל או הגונב ממון עכו”ם” כלומר” יש איסור לא תגנוב בממון עכו”ם ואילו בהלכות גזלה הרמב”ם כתב שאסור לגזול כל שהוא דין תורה אפילו עכו”ם אסור לעושקו או לגוזלו הרי לפיו הר”ן נראה שלא כתב אלא איסור היינו איסור דרבנן אבל דאורייתא אין לאו דלא תגזול בעכו”ם.
כלומר הגונב הלוקח שלא מדעתו של האדם אסור דאורייתא” כי גרם חסרון חברו וחייב לשלם לו. אבל בגזלה יש כאן הלכות כיבוש מלחמה” והתורה שאסרה ‘לא תגזול’ יש לומר שאין זה מחמת חסרון חברו אלא משום עצם המעשה של כבוש מלחמה אסרה תורה בישראל ואם כן אינו חייב אלא מה שנאמר בחידוש התורה ”והשיב” או ”ושילם” אבל אין שום סיבה לקונסו עבור חסרון חברו בכפל בתשלומי ארבעה וחמישה (מתוך ‘בית גנזי’ הרב מ. ר. לוריא” קדושים” עמ’ תרפב).
אם כן יש מטרת על לשימוש נכון בכסף והיא כיבוש הארץ” קניין אדמות. כאילו ה’ ית’ רוצה שנוציא ממנו בעבור כיבוש הארץ” שנמסור את הנפש” את הכסף כמו ביטוי של כיסופים” את הדמים” ביטוי לנפש כי ‘הדם הוא הנפש'” ושהכסף הזה יעבור מהר כמו זוז מידינו לקנות אדמה למטרה לאומית ולא רק פרטית על מנת שנקבל חזרה את כבודנו עלי אדמות” ארץ ישראל. כמובן לא כמו דין גניבה אבל גם כן” יש דרך איך לרכוש בכיבוש מלחמה את האדמה.

בָּנַי מְצַעֲרִים אוֹתִי
מְגִלַּת שְׁמוּאֵל 19
מֵאָז דִּבַּרְנוּ בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת” בִּשְׁנַת 2872″ כַּאֲשֶׁר הִתְמַנֵּיתִי לְשוֹפֵט” עָבְרוּ 9 שָׁנִים[1]. עַתָּה הַשָּׁנָה הִיא 2881 וַאֲנִי כְּבָר זָקֵן. הֶחְלַטְתִּי לְמַנּוֹת אֶת שְׁנֵי בָּנַי לְשׁוֹפְטִים כְּדֵי שֶׁבֶּעָתִיד יַחְלִיפוּ אוֹתִי[2].
בְּנִי הַבְּכוֹר שְׁמוֹ יוֹאֵל” וְהַשֵּׁנִי שְׁמוֹ אֲבִיָּה. הֵם הֶחְלִיטוּ לִבְחֹר אֶת בְּאֵר שֶׁבַע לִמְקוֹם מוֹשָׁבָם[3].
אֲנִי חַיָּב לוֹמַר לָכֶם אֶת הָאֱמֶת” יֵשׁ לִי הַרְבֵּה עָגְמַת נֶפֶשׁ מֵהֶם. לָמָּה? זֶה לֹא סוֹד שֶׁהֵם אוֹהֲבִים כֶּסֶף” מְקַבְּלִים שֹׁחַד” וּמַטִּים אֶת הַמִּשְׁפָּט בְּאֹפֶן מְעֻוָּת [4].
כַּמּוּבָן” כֶּסֶף נָחוּץ לְכָל אֶחָד. הַכֹּל עוֹלֶה כֶּסֶף. אֲבָל לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת לָהוּט אַחֲרֵי הַכֶּסֶף. וּבְוַדַּאי אֵין לְקַבֵּל שֹׁחַד וּלְעַוֵּת מִשְׁפָּט.
סִפַּרְתִּי לָכֶם שֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לַמָּקוֹם בְּרַחֲבֵי הָאָרֶץ וְשׁוֹפֵט אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם[5]. בָּנַי מַעֲדִיפִים לִקְבֹּעַ אֶת מוֹשָׁבָם בִּבְאֵר שֶׁבַע” כְּדֵי לִבְנוֹת מַעֲרֶכֶת שְׁלֵמָה שֶׁל פְּקִידִים” מְנַהֲלִים וּמַזְכִּירִים[6]. גַּם זֶה סוּג שֶׁל שֹׁחַד” נָכוֹן ?
אַתֶּם וַדָּאַי שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמְכֶם לָמָּה הֵם לֹא לָמְדוּ מִמֶּנִּי? אֵינִי יוֹדֵעַ. חִנּוּךְ זֶה לֹא מָתֶמָטִיקָה.
יֵשׁ בְּחִירָה חָפְשִׁית לְכָל אָדָם. גַּם יִשְׁמָעֵאל הָיָה אַחֵר מֵאָבִיו אַבְרָהָם. גַּם עֵשָׂו הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת מֵאָבִיו יִצְחַק. ובָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הָיוּ בְּדַרְגָּתוֹ.
אָנוּ הַהוֹרִים מִשְׁתַּדְּלִים” עוֹשִׂים כְּמֵיטַב יְכָלְתֵּנוּ.
עַל כָּל פָּנִים” זֶה לֹא יָכֹל לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ. אֶחְשֹׁב מָה לַעֲשׂוֹת.
——————–
1. תמורה יא ב.
2. שמואל א ח א.
3. שם ב.
4. שם ג.
5. שם א ז טז.
6. רש”י שם ג.

שלום ילדים”
כל שנה מחדש בשבוע הזה אני במתח” מחכה משבת מקץ עד ויגש לקרוא ולראות מה קורה עם יוסף ואחיו” האם הם יזהו אותו? האם הוא יגלה להם מי הוא? ואיך הם יגיבו על האח שהם מכרו” שפתאום הפך להיות מושל במצרים?
יוסף מתגלה לאחיו והם מפחדים שירצה לפגוע בהם או לנקום על מכירתו” אבל הוא מרגיע אותם ואומר להם שהוא יודע שהכל מאת ה’.
הם אמנם אלו שמכרו אותו לישמעאלים אבל ה’ תכנן את זה כך שעוד לפני שהגיע הרעב על כל הארץ ה’ הקדים רפואה למכה ושלח את יוסף למצרים כדי שיהיה מי שידאג למשפחת יעקב.
לכן יוסף לא כועס על אחיו ומלמד אותנו שכל דבר שקורה בחיינו הוא חלק מתהליך גדול וממסלול שהקב”ה מתכנן עבורנו” יש הרבה אנשים בחיים שלנו שהם שליחים” לפעמים עושים דברים טובים ולפעמים דברים פחות טובים אבל כולם רק שליחים וה’ הוא שקובע את התוצאה והמסלול של כל אחד מאיתנו.
שבת שלום” אהבה פז

השבוע באתר:
– משחק הטריוויה הגדול בעיצומו! זוכרים מה הפרס הראשון? ביקור באולפני ערוץ מאיר לילדים! מי לא ירצה לזכות בכזה פרס שווה! אז הזדרזו להשיג עוד נקודות.
– פרק נוסף מותח של “הסוד של ירושלים” לאן הגיעו החברים ומה קורה להם בתקופת הזמן החדשה שבה הם נמצאים? חכו ותראו!