בסדרה זו נדון בשאלות הבאות: איך ייתכן ששתי גישות יכולות להיות נכונות “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”? כיצד ניתן לדעת אם המחלוקת היא לשם שמים? מתי האמת הרסנית ומתי האמת מתקנת? מתי הוויכוח הוא רק התנצחות ומתי הוא מתנהל לצורך לימוד? איך אנו” המאמינים באמת שלנו” מסוגלים גם ‘להכיל’ דעות שונות? כיצד יוצרים אחדות שאינה אחידות? מהו האיזון העדין בין שבטיות לבין שייכות לכלל?
“הרבה מאורות יש באור”
במשנה בברכות (נא” ב) נאמר שבית הלל ובית שמאי חולקים על הנוסח של ברכת האש בהבדלה במוצאי שבת: “בית שמאי אומרים: שברא מאור האש” ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש”. הגמרא (נב” ב) מבארת את נקודת המחלוקת: “כי פליגי [=במה הם חולקים?] – במאור ומאורי; דבית שמאי סברי [=סוברים]: חדא נהורא איכא בנורא [=אור אחד יש באש]” ובית הלל סברי: טובא נהורי איכא בנורא [=גוונים רבים של אור יש באש]. תניא נמי הכי [=כך גם נאמר בברייתא]” אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור”.
ניתן לומר שבבסיס המחלוקת ההלכתית עומדת מחלוקת רעיונית” בשאלה האם יש רק דרך אחת בעבודת השם? האם יש רק אמת אחת?
בית שמאי סוברים “חדא נהורא איכא בנורא [=אור אחד יש באש]”” יש רק דרך אחת בעבודת השם. ולכן בית שמאי לא היו קשובים לשמוע את דבריו של הלל “נעצו חרב בבית המדרש” אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים” והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל” (שבת יז” א; ראה: חת”ס).
לעומת זאת” בית הלל סוברים “הרבה מאורות יש באור”” ישנן דרכים מגוונות בעבודת השם שכולן לגיטימיות. ולכן בית הלל היו קשובים לשמוע את דבריהם של בית שמאי “מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו” ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן” (עירובין יג” ב).
לפי איזו שיטה נפסקה ההלכה?
ההלכה נפסקה כמו שיטת בית הלל שאומרים “בורא מאורי האש” שהרי ישנם מאורות רבים באש (משנ”ב רצח” ב). ואם כן” ההלכה נפסקה כפי בית הלל שסוברים כי ישנן דרכים מגוונות בעבודת השם. ומעניין שגם בשאר המחלוקות” ההלכה נפסקת כמו בית הלל “אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל” הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן” והלכה כבית הלל” (שם). הרעיון העולה מכאן הוא שההלכה נפסקת כמו השיטה שיודעת לראות את האור בכל דרך בעבודת השם ויודעת ללמוד מכולם.
לכל אדם יש מה ללמוד וללמד
מסופר על רבי יוחנן בן ברוקא ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו פעם להקביל את פניו של רבי יהושע בעיר פקיעין. כשהגיעו שאל אותם רבי יהושע” “מה חידוש היה בבית המדרש היום?” השיבו לו: “תלמידיך אנו” ומימיך אנו שותין”” ולכן לא ראוי שאנו התלמידים נאמר חידוש לפניך” הרב. אך רבי יהושע אמר להם: “אף על פי כן” אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש” (חגיגה ג” א). לכל אחד” ללא קשר למעמדו ולחכמתו” יש מה ללמד.
בתוספתא של עדויות מופיעה מחלוקת בין הלל לבין שמאי בשאלה איזו כמות של מים שאובים פוסלים את המקווה? המחלוקת לא הוכרעה עד למאורע הבא: “מעשה שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלם והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם ולמה הוזכרו שם מקומותיהן ושם אומנותן והלא אין לך אומנות ירידה אלא גרדי ואין לך מקום בזוי בירושלם כשער האשפות אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה על אחת כמה וכמה שלא יעמיד אדם על דברו במקום שמועה” (עדויות פרק א הלכה ג). חז”ל מלמדים אותנו שיעור גדול בענווה” ניתן ללמוד מכל אדם ואפילו משני גרדיים שהיו בתחתית הסולם החברתי באותה תקופה.
מלמדים חז”ל: “בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי (תהלים קי”ט” צט)” (אבות ד” א). וכדברי בן עזאי “אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום” (שם ד” ג).
על הנאמר בפרקי אבות (ג” ח) “כל השוכח דבר אחד ממשנתו” כותב החיד”א: “כל אחד קבל חלקו בתורה בסיני ואם הוא ירא שמים הוא המוציא לאור אשר קבלה נשמתו. והחידוש ההוא אין אחר יכול לחדשו כי הוא חלקו” ואם זכה וחידש החידוש ההוא אשר קבלה נשמתו והוציאו לאור ואחר זה שכוח מעיקרו זו רעה חולה שהחידוש ההוא אין חכם אחר יכול לחדשו וז”ש כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא” מהשייך לשורש נשמתו” ושכחו מתחייב בנפשו” (חסדי אבות שם).
לכל אדם מעם ישראל יש חלק מיוחד בתורה וחידוש ייחודי שרק הוא מסוגל לחדש” ולכן אם הוא לא יחדש זאת” לא יהיה מי שיחדש חידוש זה ויימצא עולם התורה חסר. ולכן” לכל אדם מישראל יש מה ללמוד ומה ללמד.
לתגובות: natanorot@gmail.com
