בפרשתנו הולכים ושוקעים בני ישראל בתוך ארץ מצרים. זוהי הפעם הראשונה שבה טועמים ישראל טעם של גלות” ותופעה זו עתידה לצערנו לשוב גם בשתי הגלויות שתבואנה לאחר חורבנם של שני בתי המקדש.
בניגוד גמור לגלות שאליה נכנסים ישראל” בהפטרתנו מנבא ישעיהו על התאספות כל נדחי ישראל לארצם” עם דגש מיוחד על האובדים במצרים: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה’ מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם” (כז” יב-יג). אם כן” בהפטרה אנו כמו מקדימים תרופה למכה וגאולה לגלות.
אך עוד לפני שישעיהו הנביא מבשר על הגאולה” הוא מציב מבט מעמיק החושף את האמת ביחס לגלות עצמה. בפסוקים ז-ח הקב”ה מגלה את אהבתו לישראל כפי שהיא ניכרת בצרות הגלות עצמן:
א. “הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג” (שם” ז) – הקב”ה מגלה כאן תופעה פלאית: הוא תמיד מכה יותר את הגויים שהכו את ישראל מאשר את ישראל עצמם. לכלל היסטורי זה יש חשיבות עצומה – הקושיא העולה מכל ימי הגלות היא היעלמות השגחת ה'” והנה מתגלה כאן השגחה קבועה אשר מסדרת את כל מקרי אומות העולם על פי יחסן לעם ישראל – המרעות לישראל ‘זוכות’ לצרות קשות יותר ממה שהן מסבות לישראל.
ב. “בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה [=רק באותה המידה שישראל יחטאו ה’ יריב ויעניש אותם – מצודת דוד] הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים” (שם” ח) – לעומת שאר האומות” שנענשות בבת אחת על כל חטאיהן עד שהן מתכלות ועוברות מן העולם” הקב”ה אינו מחכה שישראל יגדישו את סאתם אלא מענישם מעט מעט כדי שימשיכו להתקיים לנצח.
מיד לאחר תיאור הקִרבה הגדולה בין הקב”ה וישראל” שב הנביא להוכיחם (פסוק ט והלאה): “לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים” [=חטאת יעקב תתכפר אם הוא יהרוס את מיני העבודות הזרות]. בפסוקים אלו שב הקב”ה לתבוע מישראל – מתוך תחושת הקרִבה ביניהם – לכפר על חטאיהם ולנטוש את העבודה הזרה. הקב”ה מסמן כעין שני הפכים אשר הגלות בנויה מהם” וביחד הם מרכיבים את תכונתה. מצד המבט של הקב”ה עליה” הוא קרוב לישראל ושומר עליהם בכל רגע” אך בד בבד הוא גם היוצר את צרותיהם ותובע מהם לשוב אליו.
ואז” לאחר המבט המזהה את אופני השגחת ה’ גם בגלות” מגיעה נבואת הגאולה אשר מדברת על יציאת מצרים נוספת שתתרחש בעתיד – “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה’ מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם” (כז” יב-יג).