שיעור באחריות קולקטיבית

הרוג שנמצא נופל בארץ ולא נודע מי הכהו מניחים אותו במקומו ויוצאים חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלם שנ’ ויצאו זקניך ושופטיך ומודדים ממנו אל הערים שסביבות החלל” אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה מצווה למדוד … מביאין עגלת בקר משל אנשי אותה העיר ומורידים אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה: ועורפין אותה שם בקופיץ מאחריה ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר אפילו הם מאה הכל רוחצים את ידיהם שם במקום עריפתה של עגלה ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש: ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו” כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה (הלכות רוצח ושמירת נפש ט” א-ג)
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ (דברים כא” ו-ז)
אמיל דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי שחקר נושאים רבים ובתוכם נושא האובדנות. הוא מצא שיש עם שכמעט אין בו מתאבדים וזה עם ישראל. כשהוא בדק בשנת 1898 מה סיבת הדבר הוא מצא שיש עקרון אצל העם הזה והוא ש’כל ישראל ערבים זה לזה’ והוא הבין שזו הסיבה שאינם מתאבדים…
המצווה לערוף את העגלה בנחל ולהניח שם את הגופה ולעסוק שם בבירור וניקיון” לקחת אחריות על המעשה ולבקש כפרה על מה שאירע” כל זה ענף של העץ הגדול הזה הנקרא ‘כל ישראל ערבים זה לזה’. בעצם” הזקנים” החכמים” הכוהנים וכל הגדולים הם אלה שמבקשים כפרה על מה שאירע. ואז שואלת הגמרא: וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה (סוטה מה” ב).
יש קשר אינטימי בין מוח החכמה לבין הידיים” כלומר המקום הפר-מודע” הציורי” הגבוה ביותר” בעבודה העצמית שלנו” כוח המדמה” ההופך אותנו עם הזולת” כדומה בדומה” לבין הידיים” הגוף” עולם המעשה לפי ‘כולם בחכמה עשית’. למשל כל הרפואה הפסיכו-סומאטית נמצאת על הציר הזה. הזקנים והחכמים של החברה שייכים לאותו מקום בנפש של כל אחד” מוח החכמה” כוח המדמה. כלומר גם אם הילד” אחרי שהכה את אחיו” טוען ‘לא ידעתי'” אנחנו ההורים יודעים שיש ידיעה לא מודעת שלפעמים עמדה מאחורי המעשה.
ברמה החברתית מקום זה נקרא זקני העדה” עיני העדה” חכמי העדה. הם אלה שצריכים לדאוג ללוות את האורח. כמו שאברהם אבינו” החכם – כלומר הרואה את המציאות מבפנים ומתוך זה גילה לנו מידת החסד” האהבה” הנתינה” הוא נטע אש”ל ראשי תיבות אכילה” שתייה” לוויה. להכניס אורח ולאחר מכן ללוות אותו” כלומר להעביר לו שבאמת הוא יקר לנו” ואנחנו מתקשים להיפרד ממנו. זה אינו טקס דתי אלא הוכחה שאנחנו כולנו ‘כאיש אחד בלב אחד'” ‘ערבים זה לזה'” שהעולם הציורי שלנו” מוח החכמה” הוא שורש העשייה הברוכה והמחוברת שלנו. כמו שהאדם מנסה שכל מעשיו יהיו מחוברים לשורש הטוב הזה” כך על זקני העדה לקחת אחריות על המתרחש בעיר.