ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמיני
פרשה נוכחית: תזריע, מצורע
פרשה הבאה: אחרי מות, קדושים
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

האליל השקוף. לפרשת יתרו

הרב זיו רוה


"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" - שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלוהים עליהם .
כשאנו קוראים ציווי זה מעשרת הדברות, ברור לנו שאין כל קושי לקיימו. זה נראה פרימיטיבי, וכל בר דעת מבין שאין כל תועלת בעבודת אליל מעשי האדם. פלא הוא כיצד דורות ראשונים נכשלו בשטות שכזו, כך סובר לו המאמין הנאור.
אולם, הדבר שלא תמיד שמים אליו לב הוא, שבהתנהלות הדמוקרטית עצמה יש סתירה חריפה ל"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"1. החשבון הוא פשוט ביותר, אם הרוב קובע, כבר לא ה' הוא הקובע. אם דבר ה' הוא מוחלט, אין מקום לדיון בנושא שהתורה מדריכה בו, שהרי "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". אם יש מקום לדיון בנושא, הרי שיש כאן מערכת אשר שמה אליל חדש-עתיק במרכז חייה, האדם.
האדם המיוצג ע"פ החלטת הרוב, הוא אליל מופשט ודק. לא זובחים, מקטירים, או מנסכים לו אך כן משתחווים. כניסה לעבודתו בהשתחוויה. אין כאן פסל או תמונה ממשיים, אך עצם השיטה היא היא פסל ותמונה. האדם דרך הדמוקטיה מנהל את חיינו כאלוהות. התורה בתוך תבנית אב החטאת הזו, מצטיירת לכל היותר כאינטרס של הדתיים בתוך דעות אחרות היונקות מבחוץ.
במבט ראשוני, יש בדמוקרטיה צד יפה מאוד. האנושות התבגרה והיא מנהלת את עצמה בבחירה חופשית. והלוא רבש"ע רצה שתהיה לנו בחירה חופשית. אך זהו רק פן אחד. החידוש בפרשת יתרו הוא שרבש"ע גם ציווה על האדם ועל כלל ישראל במה לבחור. בשעה שהאדם הוא הקובע, על פי רוב ההשפעות ההמוניות הן שמקבלות ייצוג ולא הצד האצילי שבאדם, או גדולי הדור שהם לרוב פחות פופולריים. הצרכים הפשוטים של כלכלה וביטחון הופכים לעיקר הסדר הציבורי, ולמעשה אין דיון ערכי משותף וקשוב אלא מאבק בין גופים 'מעצבי דעת הקהל'.
התורה באה להוציא את האדם מעיוורונו. האדם הוא בעל גוף ומבט מקומי, ולכן אינו רואה את השלכות מעשיו ואף לא משיג את טבע נשמתו. בחידוש שלא היה כדוגמתו, נתגלה ה' על הר סיני, והחל נותן לעמו את הדרכתו המוחלטת הנאמנת לסדר הבריאה האלוהי. הדרכת ה', היא המביאה את העולם את תכליתו האחרונה, וכוללת את חיי האדם הפרטי, את חיי האומה, ואת המשפט בין איש לרעהו, כדברי משה ליתרו "וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" . הדמוקרטיה כביכול אומרת, שמענו את הדברים אך יש לחשוב על הכול מחדש. ניתן לאדם להחליט אם לקבל או להיות יצירתי.
אם יאמר אדם, והלוא הדמוקרטיה היא סך הכל דרך טובה להסתדר ע"פ רצון רוב העם, ואף אחד לא מייחס ערך פולחני לדבר. אין זה נכון, לאדם יש מידות טבועות בנפש שאמורות לשמש בעבודת ה', אך עלולות הן לשמש 'דבר אחר'. אותו כוח נפשי שאמור לדקדק בסעיפים הקטנים של ה'שולחן ערוך', נעשה מדקדק בסעיפים הקטנים של החלטת הרוב, ומבצע במסירות נפש את החלטת השלטון הדמוקרטי. את גוש קטיף פינו 'בנחישות וברגישות' באדיקות אין קץ להחלטות האדם.
מהי האלטרנטיבה? האם עדיף עכשיו משטר מלוכני? הרי ראינו לאילו צרות יכולה האנושות להתדרדר ממלך עריץ. האלטרנטיבה היא שנלך ע"פ התורה בתחומים שבהם ישנה הדרכה ברורה, "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" . בתחומים שלא ברורה לנו מה ההדרכה, ניטול עצה מגדולי חכמי התורה. אין בעיה להכריע באופן דמוקרטי בתחומים שבהם אין הדרכה של התורה. למשל, להרחיב את הקניין המסחרי על חשבון גן המשחקים הסמוך. אך החלטה להרחיב את שעות הפעילות של הקניון כדי שיפעל בשבת איננה לגיטימית. אלא שעד שהאדם שואל מה האלטרנטיבה, ישאל את עצמו עד מתי מוכן הוא להשלים עם הנעשה. עד מתי התורה תהיה כפופה להסכמת הרוב? עד מתי השפעות מבחוץ ידריכו את חיינו כיוון שנאחזו בדעת ההמון, למרות שיש בהן איסור גמור?
כיום, לכפות את רוח האדם ללכת בדרך ה' זה דבר שאינו נשמע. אי אפשר להדביק כיפה לדור בסלוטייפ. אך האופציה השניה, שהתורה עומדת כהמלצה חמה בתוך סברות אנושיות, זה דבר שאמור לקומם כל בעל נפש, וחזרה אחורה להשפעת יוון. יש מקום לחנך שהדמוקרטיה בעייתית. 'התקופה הדמוקרטית', היא תקופת מעבר שלא בקלות יחמיאו לה דורות עתידיים. את זה שהיא אינה יכולה לדור יפה יחד עם היהדות קלטו היטב דווקא הזרמים הליברליים השונים. לכן מחנכים אלו ל'יהדות דמוקטית', ו'יהדות פלורליסטית', כחלק מחזונם ליצור 'יהדות חדשה', 'נושמת', הזורמת עם רוח התקופה. בדרך זו, נעשית ההלכה 'עוקבת מציאות', 'הלכה כהמלצה', 'הלכה יצירתית הנוטלת עצה מן הרוב', ובמילים אחרות עקירת היהדות הנאמנה. קרנות 'שנואות נפש העם' מממנות גופים רבים כאלה, שהרי זו דרך נפלאה שעם ישראל לא יתרומם אל קומתו הראויה.
המערכת הדמוקרטית נעשתה מקיפה את כל חיינו. אם אדם רוצה להוביל מהלך, יש דרך דמוקרטית לזה. הוא חייב 'לשחק את המשחק הדמוקרטי', אחרת הוא לא לגיטימי ומסוכן לציבור. במשחק הדמוקרטי צריך לצבור פופולריות. אין אמת שבאה ממרום, אלא לכל היותר ניתנת לאדם זכות הבעת דעותיו, כשווה לכולם, גם אם גדול הדור הוא. הדמוקרטיה יוצרת תחושה שקרית שאין באמת גדולי דור, הרי לכל קול משקל שווה. אלו הם חלק מ"ייסורי החנק של עקבתא דמשיחא" . הגיע העת לתת את הדעת כיצד להתחדש בדרך שלמה יותר במדינתנו האהובה.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: