ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תשא, פרה
פרשה נוכחית: החודש, ויקהל, פקודי
פרשה הבאה: ויקרא
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

מצא חן במדבר

הרב אייל ורד

"בפסוק ויסעו מרפידים להודיע חיבת בני ישראל שבשלשה חדשים נתעלו ממצרים לקבלת התורה. וזה שכתוב בחודש השלישי. ואחר כך חיבה שניה שביום אחד נסעו מרפידים ונתקרבו לפני הר סיני. שזה היה נסיעה רבה. כאשר רמזו חז"ל משום חולשא דאורחא. ויחנו במדבר שלא מצאו להם מנוח בכל המקומות של ישוב. מרה רפידים. רק במדבר. כי הדור שיצאו ממצרים נתעלו מגשמיות. ולא סבלו כל המקומות כאשר מצינו ברבי שמעון בר יוחאי ביציאתו מן המערה. וזה שכתוב ויחנו במדבר. וכאשר חכמים הגידו כי לא מצא הקב"ה מקום טוב לתורה רק במדבר. כן הכנת בני ישראל לא נתיישר בלבם עד שהגיעו למדבר אז ויחנו". [שפת אמת לפרשה]
הפער הזה בין עבודת טיט וחומר לבין קבלת תורה הוא בלתי נתפס במבט ראשון. איך יתכן שעם שהיה עסוק במשך מאתיים שנה בטיט ולבנים, נהפך תוך שלשה חודשים לאצילות שבאצילות, מקבל תורת אלוקים חיים מתחת להר סיני.
אפשר כמובן לטעון שזה לא הם. הקדוש ברוך הוא הכתיב את הקצב, הזמן והמועד. הם באמת לא היו מתאימים - וחטא העגל שבא מייד אחר כך יוכיח.
אך השפת אמת לוקח אותנו לכיוון אחר. לבני ישראל יש הבנה פנימית, אינטואיטיבית, שמפעמת בתוכם, הבנה שלא נותנת להם מנוח כפשוטו. המסע ממצרים להר סיני מתבצע בזריזות יתרה, עד כדי כך שבני ישראל נחלשו מאוד מן הדרך והיו זקוקים ליום שלם של התאוששות כאשר באו מדבר סיני. כל התכנית האלוקית מתעכבת ומחכה להם שיתאוששו. מדוע? מה גרם להם לאוץ אל תוככי מדבר סיני השומם?
כל המקומות הקודמים, רפידים, מרה, אילים, הם מקומות עם אמירה, מקומות עם תוכן מסוים, אך כל המקומות הללו אינם ממלאים אותם. הם חשים בתוכם את הריק. אין מנוחה. לא בשביל זה יצאנו. מתי כבר נגיע אל התכלית שלשמה יצאנו ממצרים, מתי נגיע אל המשמעות... המדבר - לעומת כל המקומות הקודמים - הוא פנוי לגמרי. ריק. מצפה למילוי. אין בו תכנים קודמים שתופסים מקום אלא הוא ריק לגמרי, פנוי להקשיב לקול הגדול מכולם - קול מתן תורה. עם ישראל מושווה כאן לרבי שמעון בר יוחאי שיוצא מן המערה לאחר שלש עשרה שנה ולא יכול לסבול חיים של קטנות ושל רגילות. כך גם הם- אחרי היציאה ממצרים- כל דבר 'רגיל' לא ממלא אותם. הנפש לא תימלא, ולא מוצאת היונה מנוח לכף רגלה אלא במדבר. הרב קוק במאמרו 'צמאון לאל חי' היטיב לתאר את התחושה החזקה הזו באומרו 'מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים'.
הדור הזה, דור דעה שיצאו ממצרים נתעלו מהגשמיות ולא יכלו לסובלה. אולי זו הסיבה שגם לא רצו להיכנס אחר כך לארץ ישראל והעדיפו להישאר במדבר הרוחני והמופשט, שבו אין התמודדויות חומריות של חקלאות, מסחר ומשפט. אך גם הנפילה הגדולה ההיא באה ממקום גדול, מדור דעה. והרי דעת משמעותה חיבור. הדור הזה מחובר לחלוטין אל התוכן הגדול של מתן תורה, ולכן לא מוצא שום מנוח בשום תחליף אחר, אלא אצה לו הדרך אל המדבר, ואל הר סיני, חסר מנוחה ובוער מבפנים הוא מגיע למרגלות הר סיני , לא יכול לכלוא את הצעקה שפורצת מגרונם כולם יחד 'נעשה ונשמע'!
שם סוף סוף יש חניה. ' ויחן ישראל נגד ההר'. שם שווה לעצור, לנוח, להתכונן. כעת החיים שווים את ערכם וראויים לשם חיים. חיים א-להיים, חיים עד העולם, חיים של תורת חיים.
[מתוך הספר 'אל שפת האמת' מאת המחבר]

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: