ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שלח לך
פרשה נוכחית: קרח
פרשה הבאה: חוקת
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

איך זוכרים את השואה?

הרב חגי לונדין


אנו רגילים להביט על השואה, ובצדק, כאסון בו נטבחו ששה מיליון יהודים. אולם השואה עשתה דבר נוסף - השואה החריבה חלקים גדולים מעולם התורה של העם היהודי, ויתרה מזאת - יצרה משברים אמוניים ונפשיים שאיתם אנו מתמודדים עד היום. איך ממלאים את החלל שנפער בחיים של עם ישראל? איך זוכרים את החללים?
בתרבות היונית, הדרך לזכור דמויות הייתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, ו"זיכרון" הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון "להקפיא" את הרגע שאליו אנו מתגעגעים, ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימאלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה; ככל שנפיק יותר סרטים שבהם מוזיקה מרגשת - כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון. כאשר הנחת המוצא היא ל'שחזר' את העבר, הרי דיבורים על התקווה, על מדינת ישראל שצמחה מתוך השואה, העקרונות הכלליים, האידיאליים - כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מדי בעבור בלוטות הרגש. ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב ללא מטרה. יום של דיכאון. זוהי גם הסיבה שעם הזמן ההתמקדות התקשורתית ביום השואה מוסטת לחיטוט ברוע האנושי וחיפוש 'הרע' הנוכחי. משפטים כגון 'מה שהנאצים עשו לנו, אנחנו עושים לערבים'; דיונים 'כיצד מדינת ישראל מתעללת ביוצאי שואה' וכדומה - אינם צומחים על חלל ריק. הם נובעים מהייאוש העמוק שזיכרון השואה מנכיח בתרבות המערבית. השואה משמשת כראייה ניצחת לכך ש'אין אלוהים', היינו שהאנושות חסרת תקווה. כאשר אין תקווה - מה שנותר הוא רק אפר ואבק; רוע אין סופי שאין לו טעם ותכלית. אולי זוהי הסיבה עבורה אנו שומעים לעיתים על תופעה בה בני נוער נוסעים לבקר במחנות ההשמדה באירופה, ולאחר שבבוקר סיירו בתאי הגזים, בערב הם עורכים מסיבת הוללות במלון בו הם שוהים. כאשר מעמתים אנשים מול זוועה, רוע ואפלה ללא קרן אור - מה שנותר הוא התפרקות יצרית.
המילה 'זיכרון' מגיעה בעברית מלשון ז.כ.ר - הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים. ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות אלא יש נשמה. כאשר אנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם - אנו זוכרים אותה באמת. כאשר אנו לומדים את תורתו של רש"י - רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו מדובבות בקבר; כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם - מתרחשת 'תחיית מתים' קטנה, כדברי חז"ל: 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים'; כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל - נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע; כאשר אנו מתחברים לאידיאל עבורו נהרג החלל אנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנו מתחברים לנצח.
בעת בה אנו מתייחדים עם חללי השואה, אנו לא מתמלאים רק בכאב ובייאוש על רוע ליבו של האדם שהתגלה באותה תקופה במלוא כיעורו, אלא גם מתחברים לאידיאל הגדול שהשואה חידדה וביררה - נצח ישראל. ההפנמה שעם ישראל שורד למרות הכל, ויתרה מזאת, גם הולך ומחדש את חייו ביתר שאת. השואה הבהירה לכולנו שאין חיים לעם ישראל מחוץ לארץ ישראל, והתחייה של האומה המתבטאת ביום העצמאות - הינה הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מזיכרון השואה. ככל שנתמלא בשמחה ובהכרת הטוב על שיבת עם ישראל לארצו כך גם נזכור יותר טוב את השואה. הזיכרון מעצים את התקווה והתקווה מעצימה את הזיכרון.
הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים.


תגיות: יום השואה



מאמרים נוספים מעלון פרשת שמיני תשע"ז:
משואה לתקומה - הרב דב ביגון
מוזיקה בימי ספירה - הרב שלמה אבינר
דוד בונה המקדש - הרב יואב אוריאל
"אשר לא ציווה אותם" - הרב פנחס מרגוליס
והתקדשתם - עילוי האכילה - הרב יורם אליהו
הגישה לתורה - הרב דוד לנדאו
עת לחשות ועת לשוחח - אסתר אברהמי

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: