סיכום

עד כה עסקנו בשני חלקים מתוך הסיסטמה הגדולה הזאת” השייכים לכל אדם מישראל: שלילת “עם הארצות” באומה. ראשית כל” התברר עצם מעשה הלימוד” ואחר כך אופיו של האדם שעוסק בתורה וגילויו המידותי המיוחד. כל אלה הם עניינים אישיים פרטיים: עצם הלימוד והשייכות הנפשית ללימוד הזה. יחס לתורה צריך להתגלות באימה – הצד הפסיכולוגי הפשוט; ביראה – שהיא כבר חכמה: “ראשית חכמה יראת ד'” ; בענווה – שיא המידות; ובשמחה – “פקודי ד’ ישרים משמחי לב” . האימה” היראה” ומעליהן הענווה” מבטאות את השייכות לריבונו של עולם” מצד טבעיותנו הנפשית” וזה מביא למצב של שמחה.
לעומת זאת” כאשר אדם נמצא בפיזור נפש” ללא הרגשת נועם ד'” מבלי להרגיש שהתורה טבעית לנו מבחינה שכלית ונפשית – אז אין מצב של “פקודי ד’ ישרים משמחי לב”. שמחה היא צד משכלל ומשלים בקשר ללימוד תורה” והיא המצב המידותי האופייני של האדם העוסק בתורה מתוך שייכות של אמונה ושל הבנה. היא ביטוי של דבקות ושייכות לדבר. כאשר לומדים מתוך ‘כפייה דתית'” אין שמחת הרגשת הקדושה. במאמר ‘העונג והשמחה’ ” מתברר שהמצב הבריא” הנורמלי והטבעי שבלימוד תורה הוא: “עבדו את ד’ בשמחה” ” שפירושו” הרמוניה” נחת רוח” סיפוק והרגשה מרנינה של שמחה.
[במספר גרסאות במשנה נמצא: “בטהרה”. טהרה אינה מושג כל כך פשוט” ויש מקום להבינו בשתי צורות:
א. יש טהרה במובן נפשי פסיכולוגי: “טהר לבנו”.
ב. מעל זה – טהרה בלימוד תורה עצמו כפי שמוזכר בגמרא קידושין .]
אבל אם יש לאדם שאיפה של קניין תורה” והוא רוצה להתקדם” הוא צריך להיכנס לישיבה. יש מדרגות בלימוד” “מעלין בקודש”” והצורה הנכונה של זכייה בתורה אינה בלימוד לבד” אלא בתוך ישיבה. ואם אדם זכה באופן אינדיבידואלי לשמונת הדברים הקודמים” הוא נעשה תלמיד הגון המוכשר להיכנס לישיבה .