הכוח של דברי ה’

חומש ויקרא העומד בלב התורה הוא המוקד המרכזי של פירוט חוקי ה’ לעם ישראל. לאורך החומש הופיעו מצוות רבות ומגוונות.
את חוקי ה’ אנו מצווים לעשות בכל מצב. גם אם ידמה לנו שהמצוות מרעות את חיינו” מוטל עלינו לקיים את דבר ה’ כפי שציוונו. אולם בסוף חומש ויקרא” בברכות ובקללות שבפרשת בחוקותי” מתגלה כי חוקי ה’ הם גם חוקי הקיום הטבעי של עם ישראל – אם יקיימו את החוקים הללו ייטב להם” וָלא – יזכו לרעות וצרות.
בהפטרת פרשתנו – פרשת בחוקותי – עוסק ירמיהו הנביא בבירור עניין זה ממש – התגלות השפעת קיום מצוות ה’ על החיים הממשיים. רבים בישראל טענו באותה התקופה כי ייעודי ה’ שולטים בתחום הרוחני בלבד” אך בחיים הממשיים אין כוחם גדול. כך נאמר בפרק יז” פס’ טו” מיד לאחר הפסוקים הנקראים בהפטרה: “הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר ה’ יָבוֹא נָא” – בני ישראל טענו כלפי הנביא שכל נבואות האזהרה שלו יפות באופן מופשט” אך אין תקווה שהן יתממשו בפועל. על כן הרשו הם לעצמם לחטוא בלי מורא ממשפט ודין.
כנגד זאת מודיע הקב”ה כבר בתחילת ההפטרה כי הוא עומד לגלות בקרוב מאד את כוחו וגבורתו במציאות – “לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה'” – “מושל ושליט לקיים גזרתי” (רש”י).
בהמשך מודיע הנביא באיזה אופן מגיבה המציאות להולך בדרך הטוב” ולעומתו להולך בדרך הרע. הבוטח בכוחו ומסיר ליבו מה’ – הוא ארור” והמקיים מצוותיו – הוא ברוך: “כֹּה אָמַר ה’ אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה’ יָסוּר לִבּוֹ: וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה’ וְהָיָה ה’ מִבְטַחוֹ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי” (ה-ח).
בפסוק י’ אומר הנביא שאף שניתן לטעות ולחשוב שהעבירה יכולה להישאר נסתרת בלב” אין זאת האמת” אלא ה’ יודע את שבלב האדם והוא יגלה את הנסתר” באופן שהגמול יהיה תוצאת המעשים: “אֲנִי ה’ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ [כדרכו] כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו”.
בפסוק יב שולל הקב”ה את הטענה העמוקה ביותר העומדת ביסוד המחשבה שהקב”ה אינו משגיח ח”ו. על פי טענה זו” הקב”ה הוא כה רם ונישא עד שאין הוא ‘טורח’ להתעסק באמת עם ההתרחשויות בארץ. כנגד זאת מודיע הקב”ה: “כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ” – “ולא יחשוב החושב שהיות השם יתברך על כסא רם ונשא והוא השמים” ימנעהו מלדעת את אשר בארץ ומלהשגיח בשפלים ומענוש הרעים על רשעם. כי מקום מקדשנו הוא עדות וראיה שהוא רואה בשפלים וחוקר לבותם וכליותם” כי הוא שוכן במקדשנו…” (פסוק יב ופירוש הרד”ק עליו).