בקשתם הכפולה של בני גד ובני ראובן למשה: שינתנו להם אדמות עבר הירדן לאחוזה ושלא יעביר אותם את הירדן מפני שהיא ארץ מקנה” ולעבדיך מקנה – על הבקשה שהיא לכאורה תמימה” מגיב משה בלשון חריפה: “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה!”” “והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים” לספות עוד על חרון אף ה’ אל ישראל”. מדבריו של משה אנו שומעים שהיה חטא בבקשתם של שני השבטים” ונשאלת השאלה: במה חטאו? יש שראו את חטאם בהעדפת חוץ לארץ על ארץ ישראל בשביל ההצלחה החומרית” מה שהביא אותם להקדים את בניית גדרות הצאן לפני הערים לילדיהם” ומזה הסיקו חז”ל: “שחיבבו את ממונם יותר מהנפשות”. ויש שראו את חטאם בפגיעה במוראל של היוצאים למלחמה ככתוב: “ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'”. אחרים ראו את חטאם של שני השבטים בחטא המחלוקת” כמו שלמדו מזה חז”ל: “קשה היא המחלוקת אפילו לעשות סייג למצוות” שכן מצינו בבני גד ובבני ראובן שאמרו למשה: ‘יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה'” מפני מה בחרו בה? מפני שהיה להן מקנה הרבה והיו מבקשין להתרחק מן הגזל. ולפי שפירשו מישראל תחילה לפיכך הן גלו תחילה… והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שפירשו מחבריהן כדי להתרחק מן הגזל כך נענשו” הפורשין מחבריהן מפני השנאה והתחרות על אחת כמה וכמה”. בני גד ובני ראובן חשבו שלצורך דקדוק במצוות והתרחקות מן העבירות מותר לפרוש מן הציבור” אבל חכמינו במסכת ר”ה (יז א) כבר העמידו אותנו על האמת שהפורשים מדרכי ציבור יורדים לגיהנם” והרמב”ם בהל’ תשובה (פ”ג הי”א) היטיב לפרט הלכה זו: “הפורש מדרכי ציבור” אעפ”י שלא עבר עבירות” אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן (לא שאינו מקיים מצוות אלא שאינו מקיימן עם כלל ישראל) ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן” אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מן – אין לו חלק לעולם הבא”. נמצינו למדים שגם מניעים של דאגה להיות שלמים ורחוקים מן העבירה” גם הם אינם מצדיקים עדיין את המחלוקת”
משה רבינו ראה סכנה לא רק במעשה החד־פעמי שבבקשת שני השבטים” אלא בעיקר חשש שהדבר ישמש תקדים ודגם לעתיד” שיקומו קבוצות נוספות בא”י שיתפלגו מן הכלל” כל פעם שיחשבו שהכלל אינו נוהג כראוי לפי דעתם. על הסכנה הזו כתב הנצי”ב בביאורו ‘הרחב דבר’ (במדבר כא ל) על הכתוב: “על כן יאמרו המושלים בואו חשבון”” שחז”ל במסכת בבא בתרא (עח ב) דרשו: “המושלים – אלו המושלים ביצרן” בואו חשבון – בואו ונחשוב חשבונו של עולם” הפסד מצוה נגד שכרה” שכר עבירה נגד הפסדה”. ושואל הנצי”ב: מה המושלים ביצרן צריכין לעשות חשבון” הלא גם בלי החשבון הזה הוא מושל ביצרו ואינו עובר על דבר ה'” ועוד איזה שכר יכול להיות לעבירה” שצריך לחשב אותה כנגד ההפסד של העולם הבא? ומסיק שם הנצי”ב: כי אין מדובר כאן בענינים שבין אדם לשמים” אלא בעניני העולם הזה בין אדם לחבירו” שיש העושים מחלוקת בשביל שרוצה לעשות מצוה שבגללה הוא בא לידי מחלוקת” או שהוא מחשב לרדוף את הרשע או את הציבור בשביל איזה עול” ואעפ”י שרדיפה זו היא עבירה” הוא חושב שיקבל שכר על עבירה לשמה” על כן לפני שהוא מחליט לעשות מחלוקת הוא צריך לחשב שכר העבירה כנגד הפסדה” מפני שההפסד שיגיע ע”י המחלוקת הזאת יהיה גדול על השכר שיקבל ממנה.
