סידרת “הערבוּת והאדישות” – חלק ח’: מה התוקף ההלכתי של סיפורי הסתכנות והצלה?

חלק ח’: מה התוקף ההלכתי של סיפורי הסתכנות והצלה?| מאת: נתן קוטלר
בשבוע שעבר עסקנו בשאלה ‘מה מידת הערבות ההדדית בין עיר אחת לעיר שניה?’ הפעם נעיין במספר סיפורים בתלמוד הבבלי והירושלמי העוסקים בשאלה האם מותר לאדם להסתכן לשם הצלת הזולת?
הצלתו של רבי אימי על ידי רבי שמעון בן לקיש
בירושלמי מסופר שרב אימי נלקח בשבי על ידי שודדים. השמועה על כך הגיעה לחכמים ורבי יונתן אמר “יכרך המת בסדינו”” כלומר התייאש מלהצילו. אך ריש לקיש אמר “עד דאנא קטיל אנא מתקטיל [=או שאני אהרוג או שאני אהרג]” אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא [=אני אלך ואצילו בכח]” (ירושלמי תרומות סוף פרק ח). האם ניתן ללמוד מכאן שלפי שיטת ריש לקיש מותר לסכן את עצמו להצלת הזולת?
נראה שההגהות מימוניות למד מכאן שהאדם רשאי לסכן את עצמו “בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה” (דפוס קושטא הל’ רוצח א” טו; ראה: עלי תמר תרומות שם; אך ראה: סמ”ע חו”מ תכ”ו). אך יש מי שכתב שלא ניתן להביא ראיה מסיפור זה כי ריש לקיש היה בעברו ראש השודדים ולכן הסיכון שלו היה מחושב וידע שהשודדים יפחדו ממנו” אך אדם רגיל אינו רשאי לסכן את עצמו (שו”ת חלקת יעקב חו”מ סי’ לג). ידידי ר’ יצחק יונגרייז ציין שייתכן כי ניתן ללמוד מכאן שאדם שבמקצועו מיומן להתמודד עם סכנות (כמו ריש לקיש) – רשאי להסתכן.
סירובו של רבי טרפון להצלת בני הגליל
בבבלי מסופר שהיו אנשים מבני הגליל שנחשדו ברצח והשלטון חיפש אחריהם. הם ברחו לרבי טרפון וביקשו ממנו שיחביאם. אך רבי טרפון אמר להם שאמנם אם לא יחביא אותם השלטון ימצאם” אבל אם יחביא אותם” יש לחשוש שהשמועות נכונות (שהם רצחו) ואם כן חייו יהיו בסכנה על ידי השלטון. ולכן ביקש מהם להתחבא בעצמם (נדה סא” א לפי גירסת התוס’ שם ד”ה אטמרינכו). האם ניתן ללמוד מכאן שלפי שיטת רבי טרפון האדם לא רשאי לסכן את עצמו להצלת הזולת?
הנצי”ב מדייק שהסיבה שבגללה רבי טרפון לא הציל את בני הגליל היתה משום שחשש שהשמועות נכונות שאכן רצחו” אך אילו היה מדובר בעלילת שקר” רבי טרפון היה מסכן את עצמו להצילם מצד מידת חסידות. ולכן” דווקא ניתן ללמוד מכאן שלפי שיטת רבי טרפון האדם רשאי לסכן את עצמו להצלת הזולת (העמק שאלה שלח; אך ראה: שו”ת חלקת יעקב שם).
מה התוקף ההלכתי של מעשה רב?
ישנם סיפורים נוספים בתלמוד על סיכון עצמי להצלת הזולת” כמו הסתכנותו של רב אשי להצלתו של מר זוטרא (כתובות סא” א) והסתכנותו של רבי מאיר להצלתה של בתו של רבי חנינא בן תרדיון (ע”ז יח” א). אך השאלה היא מה התוקף ההלכתי של הסיפורים המוזכרים בתלמוד? האם ניתן ללמוד ממעשה רב?
חז”ל אומרים שאין לומדים הלכה מפי מעשה – עד שיאמרו לו הלכה למעשה (ב”ב קל” ב)” כי איננו יודעים את כל הפרטים ובאילו נסיבות התרחש המעשה. אמנם אין לומדים ממעשה רב את ההלכה עצמה” אך ודאי שיש ללמוד ממעשה רב את רוח ההלכה. כאשר ישנם סיפורים רבים המעבירים מסר מסוים” יש כנראה להקשיב למסר ולהביא ממנו ראיה. כדברי רבי אברהם בן הרמב”ם “ולא נכתבו המעשיות המרובות הכוללות מקצת דינים בתלמוד חנם” וגם לא שיעשה הדין בענין ההוא לפי מה שנזכר שם” אלא כדי שיסגל החכם” בשמעו אותם הרבה פעמים” כח של שקול דעת ודרך טובה בהוראה למעשה” (שו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם סי’ צז; וראה: אוה”ק ח”א עמ’ כ”ו על הלכה ואגדה). אם כן” ריבוי סיפורי הסתכנות לצורך הצלה בחז”ל מלמדים אותנו על הערך הגדול של ערבות הדדית” ושיש לעשות הכל בגבולות ההלכה להצלת חיים.
לתגובות: natanorot@gmail.com