*מפגשים פרק ב* “צוואה לא מן העולם הזה”

ימי ראשית אביב התשס”ב.
העמק לובש כולו הוד חגיגיות” ניצת באלף פריחות. לבי מתרונן” מתרקם בשפע “כלי דמה” של “רחם ממלכת הטבע” ואני(!( מתעבר ונולד מתעבר ונולד… עושה דרכי אל בית הורי” שבסמיכות לו משכן משפחת מור (שם בדוי). בנם אריק (שם בדוי) הוא בן כיתתי. אבי המשפחה” פנחס (שם בדוי) הוא אוד מוצל מ”אשי” מזבחה הטהור של השואה” ומאז” כל חייו בחינת … “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. זקיפות קומתו” חזו הגא והמתוח. גופו קטן מידות אך מוצק ושופע חיוניות” כמו חס על קצבת ימיו לנצלם עד תום” להטביע בם חותם בל ימחה. אולי זו נקמתו המתוקה בצר הצורר” יוצר ויוצר אף לא רגע עוצר” זיכרון מחיית עמלק הוא נוצר” מ”כרם מעשיו” בוצר ובוצר” ובסלו פירותיו המתוקים אוצר ואוצר.
איש משפחה חם ומגונן שאין לו אושר כאותה שעה שהוא יושב כמלך בגדוד צאצאיו” והמה כחיצים בידיו אותם הוא יורה בעיניו השטניות של הצר הצורר כאומר: ניצחתיך אשמדאי!!!.
מרפסת ביתו עטורה פסלוני עץ מעשי ידיו. לא פעם חמדתי לשמוע מפיו את סיפורן של דמויות עטויות סוד אלה” שקול מקבתו המפסלת אותן מתוך גולמי העץ היה עולה באוזני כפעם בפעם בשנות נעורי. והנה דמותו בדלת הבית הנפתחת. מסמן לי בידיו וקורא:
“הי רבי יהודי “בוא ותגיד שלום אל תתחמק”.
נטיתי מדרכי” לחצנו ידיים בחום. נדמה לי שעיניו חודרות בעד מסך הזמנים”דואות על כנפי הנוסטלגיה ומעלות לפניו זכרונות מבית אבא” חסיד פיאסצנה נלהב שרגיל היה להוליך עמו את בנו פנחס לחצרו של הרבי הנערץ שיניח ברכה על ראשו בזמנים המקודשים. בקול רוגש והולך החל מספר לי מקורות משפחתו. עלילותיו “אין בהן טבע”” יהודי של נס. ואני כנעתק מקרקע ההווה” מרחף עמו במרחבי זמן מקום ותודעה אחרים. מבלי משים חלפה שעה ומחצה. כמדומני שריח תבשיליה של אמי עולה באפי. הקיצותי! אוי לבושה! לפתע קצרה רוחי” אך פנחס לפת את זרועי בנחישות” לקחני אחריו אל הבית פנימה” אל הקודש” והחל מספר באוזני את סיפורם של שפע תחריטי העץ המגוונים הממלאים את חלקת קירות הסלון. לאחר שסיים התנצל ואמר:
” עוד רגע אחד” מה כל זה שווה אם לא ראית עוד משהו אחד. אם כבר באת אתי עד הקודש לא תכנס אתי לקודש הקודשים?!” אמר בבת צחוק כמשתעשע בגרסת ינקותו שסוף סוף מצא עם מי לחלוק אותה.
אחז בידי והובילני למדף ספרים בפינת הסלון” הושיט ידו “שלף ספרון קטן בכריכה שחורה” נטלו” ליטפו ברכּות ואמר לי:
“הנה זה שלך! קח” זו מתנה ממני”.
היה זה ספר “חובת התלמידים” לאדמו”ר מפיאסצנה.
“את הספר קנה לי אבי בנעורי”” אמר. “קרא בו! הפציר בי אבא ותהיה חסיד אמיתי. לא זכיתי אמנם לקיים משאלת אבי” מעולם לא קראתי בו וגם חסיד אמיתי אינני כפי שאתה רואה”” אמר במבוכה “אך ספר זה לא זז ממני כל ימי נדודי ותלאותי והוא כסגולה בביתי ואותו דווקא אני רוצה לתת לך”.
“אבל פנחס” אמרתי “איך אתה יכול לוותר על מזכרת יקרה כל כך?!”
“עזוב מזכרות וסנטימנטים” חשוב לי יותר שאתה תקרא ותלמד בו” זה יעזור לי יותר. נו בחייך” קח קח עשה איתי חסד” הפציר בי. לקחתיו מידו הודיתי לו והלכתי לבית הורי.
התשס”ז
חלפו השנים. נדם לבו של פנחס והוא נפטר לבית עולמו.
במשך ימי השבעה נתכנסו בני המשפחה” מתאחדים סביב זכרו הברוך. מעלים נטפי זכרונות ומתנחמים. ביום האחרון לימי השבעה הגיעה השמועה לאוזני. הזדרזתי ובאתי. במרפסת ביתו מצאתי את אריק בן כיתתי” אחותו ושתי בנותיו” יושבים דוממים בינות לפסלוני העץ. בואי הקיץ אותם משרעפיהם הנוגים. הצטרפתי לדממתם. מקץ כמה רגעים הייתי אני שואל והם משיבים” עד שנמשכו דבריהם כנחל. דורשים והולכים בשבח אביהם המנוח. מצאתי עת זו נכונה לספר לפניהם כל אותו מעשה שהיה בעיניי מעין צוואה. פתחתי ואמרתי:
“יש בידי צוואה מאביכם”.
“איזו צוואה? על מה אתה מדבר?” שאל אריק
כן כן צוואה.! צוואה שאין בה לא ירושת ממון ולא חלוקת נכסים” צוואה שמקופל בה הרבה יותר משני אלה”. הם הסתכלו זה בזה ועלי חליפות בתימהון.
“נו נו דבר” למה אתה מרמז?” זרזני אריק.
הוצאתי את הספר” מתנת אביהם” מחיקי והראיתיו לעיניהם.
אריק הושיט ידו ליטלו. “רק רגע”” אמרתי” “יש לי סיפור קטן לפני כן”. שלומית (שם בדוי) אחותו נכנסה לבית. חששתי שפרשה לאות מחאה על שאני משחק ברגשותיהם. לאושרי נתבדיתי. מקץ רגע שבה עם צלחת עוגיות וקנקן מיץ” הניחתם לפנינו ושבה להאזין בקול דממה דקה.
“ובכן זכיתי שאבא יגלה באוזני מעט ממסתרי לבו. ודאי היה רוצה לומר לכם זאת בחייו אך יתכן שלא מצא את אוזנכם קשובה מספיק.
דעו לכם! אבא היה איש מאמין!
הוא היה ספוג זיכרונות קודש” עליהם דיבר בערגה כה גדולה עד שנדמה היה שהנה עוד רגע והוא פושט את מלבוש ההווה וטס לו למרחבי זמן אחרים להתאחד עם שאהבה נפשו. זיכרונותיו חיפשו שעת כושר להתפרץ” חיפשו אוזן שומעת ולב מרגיש. שנים ארוכות דמם ודימם אך בפגישתנו בשנת התשס”ב נפרץ הסכר. הוא סיפר לי על בית אבא ועל תרבות האידישקייט שלו בשפה כל כך מוחשית כאילו הוא משחזר באדיקות את שרידי מקדשו החרב” ונאנח” משחזר ונאנח. מתגעגע לבניינו. אשרי מי שראה את הבעת פניו ורגשי לבבו שעה שסיפר על דמותו של האדמו”ר מפיאסצנה שסבכם היה מחסידיו הנלהבים” איך היה הרבי מניח את ידו על ראש הנער” אביכם” ושפתיו רוחשות תפילה” שיגדל ויהיה לחסיד אמיתי לתפארת עם ישראל” וכיצד תיאר באוזני את אווירת החג וקדושת השבת בחצרו של הרבי. כמתפאר ומתגאה בתעודת הזהות היהודית שלו.” הבטתי באריק. מעולם לא ראיתיו בכובד ראש שכזה. רק שלא יתפכח ויהרהר על הראשונות. אז המשכתי… “האמת שבטני כבר קרקרה אז” ומה עוד שריח תבשיליה של אמי עלו באפי מביתנו הסמוך’ אבל אבא לא הניח לי להקיצו מחלומו ולקח אותי פנימה אל הבית “בוא והיכנס איתי לקודש הקודשים אם כבר באת אלי” אמר. משך אותי לספריית הסלון” שלח ידו לפני ולפנים ושלף משם ספרון זה”. שוב הצגתיו לפניהם. הפעם הביטו בו בחרדת קודש כמביטים ב”נחש הנחושת” ורפא להם. “אח…אח… בנים יקרים”” המשכתי בנימה דרשנית ספרדית המבקשת לקחת לב אדם בשבי רגשותיו” “איך אתאר בפניכם את מגע ידו הרך של אבא המנוח שעה שאחז בספר זה בין שתי ידיו והניחו על חזהו כמבקש להכניסו אל תוך לבו. מקץ כמה רגעים של שתיקה סיפר לי איך הגיע הספר לידיו מסָבכם החסיד ומאז הוא עמו כקמיע. מובן שלא היה קץ להפתעתי כשלפתע הושיט לי אבא ספר זה” תקעו בידי ואמר: “קח! זה שלך” אני לא צריך עוד סגולות ופולחן סנטימנטים קח אתה את הספר ולמד בו” זו בשבילי הזכות הגדולה ביותר”. אריק ושלומית כבשו ראשם בין ברכיהם ודממו.חתמתי ואמרתי:
“זו צוואת אביכם!!! ותוקפה גדול יותר בשעה זו כשנשמתו צופה בכם ממקום מושבה בעולמות העליונים” משוחררת מאחיזת העיניים המסמאת של העולם הזה” רואה מסוף העולם ועד סופו” מתאווה לזעוק את האמת לאמיתה באוזני הבריות המשרכות רגליהם בשבילי החיים ותועות” אך בוראה לא מניח לה” לא מניח לגליו של אוקיינוס האמת לשטוף את תודעתנו” כי אז היינו מתאחדים עם אורה הגדול לנצח נצחים והיינו חסרי זהות” אישיות” מרחב” זמן ומקום” נטולי בחירה חופשית ואתגר חיים. לכל הפחות נתבשם מקרני השמש הגדולה הזו” נפתח לפניה קצת יותר את חלונות הכרתנו האטומים …
“מן השמים תנוחמו”” אמרתי והלכתי לביתי מותיר אותם מהורהרים.
שירת ציפורים”רוח אביבית תכול השמים ואוושת עצי הגן נדמו אותה שעה כקהל המריע תשואות חן חן…
“ובחרת בחיים.”