ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וישב
פרשה נוכחית: מקץ
פרשה הבאה: ויגש
 


סידרת "הערבוּת והאדישות" - חלק ט': להחמיר בפיקוח נפש

נתן קוטלר


בשבוע שעבר ראינו שריבוי סיפורי הסתכנות לצורך הצלה בחז"ל מלמדים אותנו על הערך הגדול של ערבות הדדית ושיש לעשות הכל בגבולות ההלכה להצלת חיים. הפעם נראה שאפילו לפי השיטה שהאדם לא רשאי להסתכן להצלת הזולת, יש להיזהר שלא להיזהר יותר מדי.
מה עושים כאשר יש סתירה בין ערכים?
בשאלה 'האם האדם רשאי לסכן את עצמו להצלת הזולת?', אנו מוצאים שני ערכים שסותרים זה את זה: מצד אחד נאמר "חייך קודמים לחיי חבירך" (ב"מ סב, א), אך מצד שני נאמר "כל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז, א). ולכן, מכל הסוגיות שלמדנו בשבועות האחרונים, אנו מוצאים כאן שתי שיטות: השיטה הראשונה אוסרת סיכון עצמי שהרי האדם אינו הבעלים על גופו ולכן אינו רשאי לסכן את עצמו. אך השיטה השניה מתירה סיכון עצמי בגלל הערך הגדול של הצלת אדם מישראל ולכן האדם רשאי לסכן את עצמו להצלת הזולת. השאלה היא האם ישנה דרך אמצעית בין שתי השיטות הללו?
להיזהר שלא להיזהר יותר מדי
רבי משה זאב מרגליות (חי בביאליסטוק לפני כ-250 שנה) כותב בספרו 'אגודת אזוב' יסוד חשוב ביותר על היחס בין הערכים והשיטות שראינו לעיל. במשנה במסכת בבא מציעא נאמר שאבדתו קודמת לאבדת אביו ולאבדת רבו. אך הגמרא שואלת מהיכן לומדים זאת? "אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא [=הכתוב] 'אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן' (דברים טו, ד) - שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך" (ב"מ לג, א).
מעיקר הדין האדם מחויב להיזהר מהפסד ממונו ומהעניות, שהרי הצלת הממון שלו קודמת להצלת הממון של הזולת. אך למרות זאת, על האדם לנהוג לפנים משורת הדין ולא לדקדק להקדים את ממונו לממון חברו, אלא אם כן מדובר בהפסד מוכח (שו"ע חו"מ הל' אבידה ומציאה סי' רסד). וזאת משום שאין לדבר סוף, שהרי במקרה שיש להציל את ממון חברו, האדם עלול תמיד למצוא לעצמו צד היתר לדאוג לעצמו קודם (סמ"ע שם ס"ק ב). ולכן, ההיתר להקדים את הדאגה לממון עצמו צריך להיות מצומצם, והחיוב להציל את ממון חברו, צריך להיות מורחב.
להחמיר בפיקוח נפש
אם כן, יש ללמוד את אותו יסוד גם לענייננו, בשאלת ההסתכנות למען הזולת (שהרי השבת אבדה היא למעשה המקור להשבת אבדת גופו של האדם, כלומר הצלתו - ראה: סנהדרין עג, א). אפילו מי שהולך לפי השיטה שהאדם אינו רשאי לסכן את עצמו להצלת הזולת, עליו לבדוק את עצמו היטב היטב שאינו נזהר יותר מדי, שהרי ממידת הזהירות שלא להיזהר יותר מדי, אלא אם כן מדובר בספק הנוטה אל הודאי או אפילו בספק מוכרע. שהרי במקרה שיש להציל את חברו, עלול האדם למצוא לעצמו תמיד צד היתר לדאוג לעצמו קודם. ולכן הדרך להערכת רמת הסכנה היא בנכונותו של האדם להציל את רכושו הפרטי מנזק. אם האדם היה מסתכן כדי להציל את רכושו מהנהר או מהאש, הרי זה מוכיח שבאמת אין כאן סכנה ובודאי מחויב להציל את הזולת (שבט מיהודה א, ט בסופו).
אין לשכוח שכל היתר שהאדם מורה לעצמו שלא להסתכן, הרי זה מגיע על חשבון האדם שנמצא בסכנה. כדברי הרדב"ז "אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך" (שו"ת רדב"ז ח"ה סי' ריח). ולכן, ההלכה מדריכה את האדם "שצריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר" (השמטות בסוף ספר אגודת אזוב וראה: ערוך השולחן חו"מ סי' תכו סע' ד).
בהקשר זה עלינו לזכור תמיד את דבריו של ר' חיים סולוביצ'יק "כלום אני מקל באיסורים? אדרבה, אני מחמיר בפיקוח נפש".
לתגובות: natanorot@gmail.com


תגיות: סדרת הערבות והאדישות



מאמרים נוספים מעלון פרשת שלח לך התשע"ז:
וידעו את הארץ - הרב דב ביגון
שו"ת זכויות יוצרים - הרב שלמה אבינר
פלפול תלמידים - הרב דוד לנדאו
הגהות של אמונה - הרב זיו רוה
ארץ החיים - הרב יורם אליהו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: