סידרת “הערבוּת והאדישות” – חלק י’: אדם אינו רשאי ‘לשחק בתפקיד אלוקים’

בשבוע שעבר ראינו שכל היתר שהאדם נותן לעצמו שלא להסתכן” הרי זה מגיע על חשבון האדם שנמצא בסכנה ולכן יש להיזהר שלא להיזהר יותר מדי. הפעם נדון בסוגיית מסירת היחיד להצלת הרבים.
ישנם ערכים שמעל ערך החיים
שאלה: האם מותר למסור את היחיד לידי האויב כדי להציל את הרבים ממיתה?
תשובה: בירושלמי במסכת תרומות נאמר “תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם” אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל” (סוף פרק ח’). הלכה זו מוסכמת על כל הפוסקים ואין מי שחולק על כך שאסור לרבים למסור את היחיד כדי להציל את עצמם. אך השאלה היא מהו היסוד הרעיוני העומד מאחורי הלכה זו?
ניתן לטעות ולחשוב שהחיים של הרבים הם הערך העליון שלמענם מותר אפילו למסור את חיי היחיד” אך ההלכה מלמדת אותנו אחרת. אמנם ערך החיים הוא גדול שהרי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה שנאמר “וחי בהם – ולא שימות בהם” (יומא פה” ב – שיטת שמואל). אך קיימים ערכים שעומדים מעל ערך החיים” ולכן ישנן שלוש עבירות שעל היחיד או הרבים להיהרג ולא לעבור עליהן (סנהדרין עד” א). וכדברי הרב קוק “החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות נפש. כשיש על מה למסור את החיים” אז החיים הם דבר שיש להם ערך…” (קובץ ה אות רנו). ולכן” השמירה על החיים של כל יחיד ויחיד מישראל היא ערך שראוי אפילו למסור את הנפש עבורו “אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל”.
מה מקורו של הרמב”ם?
כל הדיון לעיל שייך למקרה שהאויב לא דרש מבוקש מסוים” אלא דרש מהרבים לבחור מתוכם יחיד למוסרו להם. אך מה הדין במקרה שבו האויב דרש מבוקש מסוים?
בהמשך הירושלמי במסכת תרומות נאמר “ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי”. הרמב”ם (בהל’ יסודי התורה ה” ה) פוסק כמו רבי שמעון בן לקיש שדורש שני תנאים מחמירים בהסגרת אדם לידי האויב: ראשית” מדובר רק כאשר האויב דרש דווקא אדם מסוים. ושנית” מדובר רק כאשר אדם זה אינו חף מפשע” אלא הוא פושע שחייב מיתה המסכן את הרבים.
אך הרמב”ם מסייג את דבריו “אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם” ואין מורין להם כן לכתחילה”. מה מקורו של הרמב”ם בתוספת זו?
ההגהות מיימוניות מציין שהמקור של הרמב”ם הוא מסיפור שהירושלמי מביא מיד לאחר מכן: אדם בשם עולא בר קושב היה מבוקש על ידי השלטון הנכרי והוא ברח לעיר לוד אצל רבי יהושע בן לוי [להלן: ריב”ל]. אך חיילי השלטון צרו על העיר ואיימו שאם אנשי העיר לא יסגירו אליהם את המבוקש” הם יחריבו את כל העיר. ריב”ל שכנע את עולא בר קושב להסגיר את עצמו לשלטון כדי להציל את העיר. אך אליהו הנביא שהיה רגיל להתגלות לריב”ל הפסיק להתגלות אליו בעקבות כך. לאחר כמה תעניות שריב”ל התענה אמר לו אליהו “ולמסורות אני נגלה?!” ריב”ל השיב לו “ולא משנה עשיתי?” אמר לו אליהו “וזו משנת החסידים?!”
בגרסה של סיפור זה בבראשית רבה מופיעות כמה תוספות חשובות” אחת מהן היא הסיומת לסיפור: הטענה של אליהו הנביא כלפי ריב”ל היתה שהוא לא היה צריך להיות זה שימסור את המבוקש לאויב” אלא שהיה צריך להישאר ‘בשב ואל תעשה עדיף’. מה משמעות הדברים?
בן-אנוש אינו רשאי ‘לשחק בתפקיד אלוקים’
נראה שישנו עיקרון מחשבתי העומד מאחורי פסיקתו של הרמב”ם ש”אין מורין להם כן מלכתחילה” לפי דברי אליהו הנביא בסיפור הנ”ל. אף אדם אינו רשאי ‘לשחק בתפקיד אלוקים'” אין בסמכות האדם להחליט מי יחיה ומי ימות. ולכן” אפילו כאשר תיאורטית מותר למסור מבוקש מסוים שחייב מיתה” אך בפועל אסור לעשות כן” “הלכה ואין מורין כן”. בן-אנוש אינו מסוגל לאמוד כלל את ערכו של היחיד ביחס לרבים ואין זה מתפקידו להתיימר לעשות כן “כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב”” רק הקב”ה “בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב”. ולכן” כדברי הרב קוק “וערכם הפנימי של האנשים הוא סמוי מעין אדם” ויש אחד שקול כס’ רבוא” ואם הוא אינו ראוי” דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא [=אולי צאצאיו יהיו צדיקים] שיהו שקולים כרבים” (משפט כהן קמב).
לתגובות: natanorot@gmail.com