ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: פנחס
פרשה נוכחית: מטות, מסעי
פרשה הבאה: דברים
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

"בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי"

הרב זיו רוה

בעין אנושית, מה שעשה פנחס עלול להיראות לא טוב. ואכן, חז"ל מציינים ששבט שמעון רצו להורגו לאחר שהרג את נשיאם. כשמתעוררת חמימות של מידת הדין בתוך האומה הישראלית, מלבד שקשה הדבר, מתעורר גם חשד שיש כאן מניע לא טהור. אך התורה מאריכה לבאר שפנחס פעל בהתאם ל'סדרי שמים'. בפנימיות הדין שיצא אל הפועל ע"י פנחס, חבוי חסד גדול עם כל האומה הישראלית. חסד של אדם כללי שלוקח אחריות, שמסלק את כעס ה' ומציל לבדו אומה שלמה. "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". התעלמות מרשעה, יש בה מידה של השלמה המעוררת קטרוג. כשעם ישראל מטפל בבעיותיו, ממילא אין צורך לשפוט אותו מלמעלה.
אנו רגילים שקנאה היא מידה מגונה מאד. מה לאדם לקנא בחלק הזולת, הרי "אין אדם נוגע במוכן לחברו" . אך כמו כל מידה, למעט העצבות, יש לה גם שורש עליון. ראוי שאדם יקנא במה שבאמת שייך לו, ויצא מן הסדר הבריא, כגון קנאת בעל לאשתו בפרשת סוטה, "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה" . למעלה מזה, פנחס מקנא את קנאת ה', "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי", לרעיה שבוגדת בדודה. הוא חש מחויבות ודחיפה פנימית להחזיר דבר למקומו הראוי, להשיב את הסדר האלוקי.
בתפיסה השטחית, נראה שמי שמקנא לה' הוא מלא כעס ושנאה כלפי העוברים על רצונו ית'. אולם מצד האמת, ביסוד הקנאה הטהורה עומדת, לבד מאהבת ה', גם אהבה עצומה לישראל והכרה בקדושתם. מי שאוהב ואינו מחבר קנאה עם האהבה, אין אהבתו אהבה . "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כותב הרב קוק זצ"ל כי "האהבה האלוהית כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ה' במדתה הטהורה. אז איננה עוד כח נפעל מהציור העליון האלוהי, אלא מתהפכת לכח פועל, וכל המהות העצמית מתהפכת לתכונת האהבה, ומתפשטת בכל הרוחב של החיים וכל הגיוניהם ופעולותיהם." כלומר, הקנאה אינה מביטה רק על הסגולה הישראלית, אלה דואגת שתופיע בפועל. היא איננה משלימה עם המציאות החיצונית המקולקלת אלא מנסה בכל כוחה לתקנה, להעלותה ולהתאימה עם הפנימיות הטהורה. בטהרתה היא איננה באה משנאת החוטא, אלא מההערכה העמוקה למדרגה הראויה לכל איש מישראל.
קנאות מופיעה גם במלחמת האמונות והדעות. לעיתים, המניע לקבל את השני כמות שהוא, עם השוני והחסרונות, הוא עולם רוחני לא מבורר. "בהופעות הרוח, היתה האליליות סבלנית, וההכרה של האחדות קנאית - מתוך שהיא כללית ולא פרטית, ודאית ולא מסופקת, הרי היא מיוחדת ולא משותפת". כשיש בירורים נוקבים על דעות ומעשים שישפיעו על דורות, אפילו אידיאל קטן צריך להידחות לעיתים מפני אידיאל גדול, וכל שכן שיבוש. האמת אינה פחדנית, ביישנית או פשרנית. התורה בכל הדורות אוחזת בקנאות רומח כפנחס, מול ענני הבערות, הכפירה והע"ז.
מדוע זכה פנחס לברית שלום? הלוא מעשה מלחמה עשה, ו"כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" ? כיוון שבאופן פרדוקסלי, דווקא מעשהו הוא שהביא שלום וחיבור באומה. השלום בא רק באמצעות החיבור של העם עם הפנימיות האלוקית המאחדת אותו. כל הכיתות והשיטות המחשבתיות, הגורמות לעם במהלך הדורות להתנתק מפנימיותו ומתורתו, מן המגמה האלוקית של חייו, הן הגורמות למריבה ולפירוד. רוח הקנאה של פנחס גרמה לעם ישראל לשוב אל האלוקי המאחד, להכיר בקדושת נשמתם, והיא שהביאה שלום, לכן "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם".
יש בכוח הקנאות לתקן את הקלקולים הכי גדולים, אך גם ליצור את הקלקולים הכי גדולים. היא מידה עליונה שבעליונות, אך ורק אם היא מדויקת! היא חייבת להופיע כמידה אלוקית, לשם שמים, בשיקולים טהורים, ובגבולות הגזרה שהתורה משרטטת. אכן פנחס עשה מעשה קנאות, אך מתוך התייעצות עם גדול הדור, שהרי נטל עצה ממשה. הוא אינו לוקח את הדין לידיו על דעת עצמו, מתוך סברא נטולת בדיקה. הענווה לשאול אדם בעל שיקול כלל ישראלי, ובעל מבט המחובר לנצח, מצילה ממעשי רשע חמורים הנעשים 'לשם שמים'. יתרה מזו, פנחס הוא קדוש ה' מזרע אהרון, ולא אדם ירוד, שהרי הוא זוכה להיכלל בשבט הכהונה עקב מעשהו, "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". הוא קם מתוך ה'עדה', מתוך ההכרה בקדושת 'עדת ה'', במקום שמכולם נתעלמה הלכה , "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". הוא מסכן את עצמו במעשה שלא סביר שיצא ממנו חי, ובקנאותו מביא שלום בין הקב"ה לישראל.
סילוק החטא הוא תשובה כלל ישראלית מכפרת, המלמדת זכות על ישראל, שאינם משלימים עם קלקולים. לכן "פנחס הוא אליהו" שאמר "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת" , שלא יכול להשלים עם עיוותים ושאף להחזיר את המציאות לאלוהיותה. לכן דווקא אליהו הוא גם המלאך המבשר שלום, "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם ". ביעור רוח הטומאה מדגיש את האמת האלוקית, והיא בנצחיותה מאחדת את עם ה'.


תגיות: פרשת פנחס



מאמרים נוספים מעלון פרשת פנחס התשע"ז:
מרד בר מצוה - הרב שלמה אבינר
הפה הקדוש - הרב יורם אליהו
תלמיד חכם בחברה - הרב דוד לנדאו
השפעת הילדות (ד) - אסתר אברהמי

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: