סידרת “הערבוּת והאדישות” – חלק י”ד: להילחם בשליחות כלל ישראל

בשבוע שעבר למדנו שתי תשובות לשאלה ‘מדוע בחיי השגרה אין האדם מחויב להסתכן ואילו במלחמה הוא מחויב להסתכן?’ הפעם נדון בתשובה נוספת לשאלה זו.
החייל נציג כלל ישראל
עם ישראל עמד מול מציאות כמעט בלתי אפשרית. צבא ענק של עשרות אלפי פלישתים וששת אלפים פרשים התאסף ואיים להילחם בהם (שמואל א’ ג” ה). הציבור נכנס לפאניקה” היו כאלו שהתחבאו במערות” אחרים ברחו ועברו את הירדן. המצב הידרדר כל כך עד שמהצבא של שאול” נשארו רק שש מאות איש וצבא זעום זה לא היה מצויד אפילו בחרב או בחנית. “וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ” (שם כב).
אך יהונתן ונערו מרגישים שאינם יכולים לעמוד מנגד ומחליטים לפעול” יהונתן מבין ש’במקום שאין אנשים השתדל להיות איש’ (אבות ב” ה). יהונתן ונערו מחליטים ‘לחתור למגע’ עם צבא הפלישתים שאיים להילחם בעם ישראל. למרות שלפלישתים יש עדיפות מספרית באלפי חיילים” יהונתן מלא בנחישות ואמונה ואומר “כִּי אֵין לַה’ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט” (שמואל א'” יד” ו).
יהונתן מבין שהאויב התמלא בפחד (ראה: שם י: מהר”י קרא; רלב”ג) ולכן אומר לנושא כליו: “עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה’ בְּיַד יִשְׂרָאֵל” (שם יב). יש לדייק שיהונתן לא אמר “כי נתנם ה’ בידינו”” אלא יהונתן אומר “ביד ישראל”. אין הוא מייחס את המערכה מול פלישתים לזכותו ולכוחו” אלא הוא רואה את עצמו כשליח וכנציג של כלל ישראל (ע”פ דברי הרב יוסף קלנר” בספרו ‘חסד למשיחו’ עמ’ 150).
יהונתן מלמדנו יסוד חשוב ביותר. במלחמה” החייל אינו אדם פרטי” אלא אדם כללי. החייל נלחם בשליחות כלל עם ישראל. הרמב”ם כותב: “ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה” (הל’ מלכים ז” טו). במלחמה” החייל צריך להתרומם מדאגותיו הפרטיות ולהתמקד בצרכי הכלל.
במלחמה כל חייל מחויב להסתכן להצלת חברו
בחיי השגרה האדם אינו מחויב להכניס את עצמו לספק סכנה אפילו להציל את חברו מוודאי סכנה. אך במלחמה הוא מחויב להכניס עצמו אפילו לוודאי סכנה כדי להציל את חברו מספק סכנה. במלחמה האדם אינו פרטי אלא כללי” ומאחר שהוא נלחם למען הצלת כלל עם ישראל” עליו למסור את נפשו אם צריך. “דין התורה בזה הוא שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של ‘וָחַי בָּהֶם’ ואין דין של ‘חייך קודמים’…כך הדין הוא שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב” באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חברו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כך בוודאות לידי ספק סכנה” ולא רק כשחברו נמצא בסכנה ודאית” אלא גם לרבות אפילו כשנמצא בספק סכנה. ואו אז יעשה ד’ נפלאות שלמעשה ינצלו כולם” (שו”ת ציץ אליעזר חלק י”ג סוף סימן ק’; עמוד הימיני יד” ד).
וכאשר נלחמים מתוך שליחות להצלת כלל ישראל” זו עוצמה שאי אפשר לעמוד כנגדה וכדברי ר’ אריה לוין זצ”ל: “כשמדובר על הכלל עלינו לדעת שאין אנו יודעים להעריך כלל את זכויותיו של כלל ישראל” (מובא בספר ‘הצבא כהלכה’ עמ’ ע”ז הערה 15).
לתגובות: natanorot@gmail.com