יש לתמוה על סדר הפרשיות בפרק א’ של ישעיהו. בפרשה הפותחת את הספר מציג הנביא מציאות קשה של ‘גוי חוטא'” ‘עם כבד עוון’ ‘זרע מרעים'” ‘בנים משחיתים’. אלו ביטויים קשים ביותר המעידים על חטאים גורפים וקשים מנשוא. הנביא מודיע כי חטאים אלו יגררו מהפכה וחורבן. והנה” לאחר כל אלו” עובר הנביא להוכיח על חטא שלמרות חומרתו נראה קל הרבה יותר: עבודת ה’ המתבצעת בצורה חיצונית בלבד – “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’… לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי… רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם”.
היה מקום לצפות שסדר התוכחה יהיה הפוך: ראשית תופיע התוכחה על אופי עבודת ה’ שאינה אמיתית ומחפה על החטאים שבסתר” ורק לאחר מכן התוכחה על מציאות קשה הרבה יותר: חטאים בכל צדדי החיים של העם. הסדר הנוכחי מתמיה: מהי חשיבות התוכחה על עבודת ה’ שאיננה שלמה” על גבי ים החטאים הקשים?
התוכחה על עבודת ה’ האמתית
נראה שהתוכחה על עבודת ה’ הריקה מתוכן” באה כדי לבאר לעם את שורש חטאיהם. תוכחת ישעיהו בתחילת הפרק על חטאים כבדים וקשים” עוררה תמיהות אצל בני העם. ניכר בבירור בפרק כי על פי בני העם – עובדים הם את ה'” ובודאי שאין הם חוטאים. כלפי טענה זו אומר הנביא: “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם…” (פסוק יא)” והולך ומבאר שהקב”ה אינו חפץ כלל בעבודתם כאשר בלִבם פנימה ובסתר מעשיהם הם מלאים רוע. טענת העם צפה ועולה במפורש בפסוק יח” ובו הקב”ה מזמן את ישראל לעמוד אתו לדין ולהתווכח אתו: “לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה'”. יש להבין: על איזה ויכוח מדובר? רש”י מפרש: “‘לכו נא ונוכחה’ – יחד אני ואתם ונדע מי סרח על מי” – טענת העם היא אפוא שלא הם אלה שסרחו” אלא הקב”ה מאשים אותם לשוא ומעניש אותם בלי שחטאו! אם כן” תמיהתנו על חריפות הפרשה הראשונה היא גם תמיהתם של בני דורו של ישעיהו. הם אינם מבינים מהם החטאים הנוראיים שעליהם הוא מדבר.
כנגד תפיסה זו מנבא ישעיהו בפרשה השניה של ספרו. הוא מבאר שישנה מציאות שבה לכאורה העם עובד את הקב”ה” אך עבודתם חסרה את פנימיותה; עבודת ה’ של המוני העם היא חיצונית” ובסתר לִבם ומעשיהם הם חוטאים. כדי לחשוף את האמת המרה פתח ישעיהו את הספר בתיאור חריף ביותר של החטאים ועונשיהם” על אף שהם עדיין לא היו ניכרים במעשי העם” ומחופים בעבודת קרבנות. המציאות הקשה שתוארה בפרשה הראשונה גנוזה בתוך מעשי העם בהווה: החטאים הנסתרים והרעות שנמצאות רק בלב עתידים להתפשט ולהתחזק עד למצב שבו ייקראו ישראל “בנים משחיתים” (פסוק ד). נראה שמשום כך נפתחה הפרשה השנייה במילים: “שִׁמְעוּ דְבַר ה’ קְצִינֵי סְדֹם” (פסוק י) – הנביא מבאר לעם שאליהם הוא מתכוון בתיאור החטאים הקשים והחורבן; אף שקשה לראות זאת מבחוץ” בני יהודה הם “קציני סדום” ו”עם עמורה”.
תיקון החטא בעתיד
התוכחה על עבודת ה’ המצויה בפתיחת ספר ישעיהו” מופיעה גם בסופו” אך שם מופיע גם תיקונה. שלילת עבודת הקרבנות הנעשית באופן חיצוני ומחפה על חטאים מצויה גם שם: “שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה” (סו” ג).
אך לעומת התוכחה בתחילת הספר” אשר בה הקב”ה כביכול מוותר על השבתות והמועדים כל עוד ישראל אוחזים ברע: “לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה” (א” יג)” בסוף הספר (סו” כג) הנביא מבשר על תיקון מועדי ישראל” ועל החידוש הכלל עולמי שיחול בהם: “וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'”.
