ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ראה
פרשה נוכחית: שופטים
פרשה הבאה: כי תצא
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

לאומיות ופרטיות

הרב שלמה אבינר

שאלה: יש עתה נסיגה מן הלאומיות והכלליות. האם לא מוטל עלינו להיות "אִין", חלק מן התרבות הסובבת, להראות שהתורה מתייחסת לפרטיותו של האדם ולחדול להתעסק בעניינים כלליים, לאומיים והיסטוריים אשר במשנתו של מרן הרב קוק?
תשובה: אדרבה, לעת כזאת מוטלת עלינו אחריות גדולה עוד יותר. המשבר הזה שעובר על האידיאל הלאומי, והצגתו כאילו הוא מנוגד לדאגה הפרטית, אינו מקרי. הוא היה צפוי מראש (עיין אורות , אורות התחיה מד). זוהי צרת-עם נוראה, המעכבת את כל קיומנו. עתה, כל מה שלמדנו מפי מרן הרב קוק, שייך וחיוני עוד יותר. מוטל עלינו למלא את החיסרון הזה, הפוגע בכל מציאותנו, בתור עם ומדינה. שום דבר לא השתנה, להפך, האחריות גדלה.
המשבר מכריח אותנו להעמיק עוד יותר, עד אשר יתברר שבתוך משנתו של מרן הרב קוק, גם היחיד ימצא את כל מלוא בניינו. הוא ימצא אוצר בלום של תורה ומצוות, הדרכה, תפילה ויראת שמים של יחיד.
דווקא מתוך הכלל ובשביל הכלל, מתוך אמונה ב"אשר בחר בנו מכל העמים" וראיית יד ד' הנטויה עלינו לטובה לגואלנו בדורות אלה, נמצא את בניינו המאושר של הפרט. "כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, כלל שהוא צריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל" (ברייתא דרבי ישמעאל).
זה חוסר אחריות לדאוג רק לסיפוקנו הפרטי! מה יהיה עם העם ותקומתו? חייבים אנו להתמלא עוד יותר בלימוד, בעיון ובדעת, ולהחזיק ביתר תוקף בהגה של הספינה הלאומית.
הטענה הזאת שהעניינים הפרטיים סותרים את העניינים הכלליים, אינה נובעת אלא משטחיות התפיסה.
"וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים-א ה ה). הרי יש עוד מינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל? הסביר רבנו הרב צבי יהודה קוק שתאנה היא מאד פרטית. כל תאנה מבכירה לפי הקצב שלה. "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, קושרו בגמי" (משנה ביכורים ג א). יתכנו בעץ תאנה, זו ליד זו, תאנה בשלה לגמרי ותאנה בוסרית לגמרי.
לעומת זאת הגפן היא כלליות. כל הענבים בשלים בערך באותה תקופה, במיוחד ענבי יין. וכן כל עניין שתיית היין הוא לשתותו ביחד. גדולה לגימה שמקרבת.
בימי המלך שלמה היתה דאגה הן לכלל הן לפרט, אושר הן לפרט הן לכלל.
בשבעת המינים כתוב: "גפן ותאנה ורמון" דברים ח ח). הרימון, הפרי, מלא גרעינים. יש פרי עם גרעין אחד גדול, כגון אפרסק. יש פרי עם הרבה גרעינים קטנים, כגון תפוח. הרימון הוא מלא גרעינים. יש בו הרבה גרעינים והגרעינים הם הם הפרי עצמו. כללות הפרי אינה דבר אחר מאשר מכלול הגרעינים הפרטיים.
גפן - כלל, תאנה - פרט, רימון - כלל ופרט.
"ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך" (דברים כט ד). למה שמלה - לשון רבים, ונעל - לשון יחיד?
הסביר רבנו הרב צבי יהודה שזהו שוב עניין בניינו של הכלל והפרט. שמלה היא חפץ שלפעמים אדם משאיל לחברו, לא כן נעל, כיוון שלכל אחד יש רגל בצורה מאוד מיוחדת. בהתרת עגונות, אם מצאו אדם מת שאי אפשר להכיר את פניו אלא רק את בגדיו, אי אפשר על פי זה לקבוע את זהותו, כיוון שלפעמים אדם משאיל בגדו לחברו, אך אם אלו נעליו, זהו זיהוי ברור, כי אין אדם משאיל נעליו. בבוקר אדם מברך "ברוך מלביש ערומים" בלשון רבים ו"שעשה לי כל צרכי", בלשון יחיד, על נעילת הנעליים.
אפשר להוסיף לדברי רבנו, שבראשית ימי הקיבוץ, היה משטר חברתי של קומונה, כאשר הכל שייך לכל, כל הבגדים היו משותפים - פרט לנעליים כמובן.
אין שום סתירה בין הכלל לבין הפרט. אדרבה ככל שהאדם מחובר לאומה הישראלית אישיותו מטפסת ועולה יותר.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: