ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ראה
פרשה נוכחית: שופטים
פרשה הבאה: כי תצא
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

סידרת "הערבוּת והאדישות" - חלק ט"ז: העושר או החיים?

נתן קוטלר


בשבוע שעבר למדנו שמותר וראוי לאדם להכניס את עצמו לחשש סכנה לדבר מצוה ובפרט כאשר מדובר על הצלה רוחנית של הרבים. הפעם נדון בשאלה האם האדם מחויב להציל את הזולת על ידי כספו?
מה מקור החיוב להצלת הזולת?
חז"ל מביאים שני מקורות לחיוב להצלת הזולת: המקור הראשון הוא מהפסוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז): "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (סנהדרין עג, א). ואילו המקור השני הוא מהפסוק "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב, ב): "אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו!" (סנהדרין שם). אם האדם מחויב להשיב את אבדת ממון חברו, קל וחומר שהאדם מחויב להשיב את אבדת גופו של חברו (כלומר להצילו).
האם יש חיוב להוצאת ממון להצלת הזולת?
נשאלת השאלה מדוע צריך שני מקורות לחיוב להצלת הזולת? מדוע לא להסתפק במקור אחד?
חז"ל מסבירים את הצורך בשני המקורות: "אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן". כלומר אילו היינו לומדים את חיוב הצלת הזולת רק מהפסוק "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", היינו חושבים שמדובר רק במקרה שבו האדם יכול להציל את חברו בעצמו ללא הוצאת ממון לשם כך. לכן, אנו צריכים ללמוד את חיוב הצלת הזולת גם מהפסוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", שהאדם מחויב לעשות כל שביכולתו להצלת הזולת ואפילו להוציא ממון לשם כך.
כך פוסק הרמב"ם להלכה, שהאדם מחויב להוציא ממון להצלת הזולת: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל... וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך" (הל' רוצח ושמירת הנפש א, יד; שו"ע חו"מ סי' תכ"ו).
החיוב להצלת הזולת גובר על שיקולים כלכליים.
השאלה היא, האם החיוב להוצאת ממון להצלת הזולת הוא דווקא כשמדובר שחברו יחזיר לו את ההוצאות? או האם מדובר בחיוב גורף אפילו אם ההוצאות לא ישולמו לו לעולם?
המאירי מלמדנו שאמנם חברו נדרש לשלם לו את הוצאותיו לאחר הצלתו, אך החובה להצלת הזולת אינה תלויה בהחזרת ההוצאות. ולכן, אפילו אם ידוע מראש שלחברו אין יכולת כלכלית להחזיר את הוצאות הצלתו, אין להימנע מכך שהרי החיוב להצלת הזולת גובר על שיקולים כלכליים כלשהם "מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו... והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו וחברו פורע לו מן הדין אם אין לו במה לפרוע אין לזה לימנע בכך שאע"פ שאסור להציל עצמו בממון חברו דוקא שלא מדעת הבעלים אבל בעלים עצמן חייבין להציל חבריהם וכל לא עשה כן עובר משום לא תעמוד על דם רעך" (וראה: שו"ת חות יאיר סי' קמו).
העושר לא קודם לחיים
הסנהדרין תיקנו בעיר אושא את הגבולות בנתינת צדקה "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש [=חמישית מנכסיו], שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ, א; רמב"ם סוף הל' ערכין וראה: ירושלמי פאה א, א). אך ה'חפץ חיים' כותב שמדובר דווקא כאשר האדם עצמו יוזם נתינת צדקה, כגון שהוא רוצה מעצמו לחפש אחר עניים ולחלק להם צדקה. אך כאשר מדובר במקרה שהעניים מבקשים ממנו מזון או סיוע בפדיון שבויים, הוא רשאי לתת יותר מחומש (וראה: רמב"ם פיהמ"ש בתחילת פאה). אך ה'חפץ חיים' אומר שכל זאת דווקא כאשר לא מדובר בפיקוח נפש ממש, אך כאשר מדובר בפיקוח נפש, האדם מחויב לתת יותר מחומש כדי להציל את חבירו "ולא אמרו רק דחייו קודם לחיי חברו, אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו" (אהבת חסד ב, כ). התורה מדריכה אותנו לשים לב לפרופורציה הנכונה: כאשר מדובר בחיי אדם, יש להתרומם מעבר לחשבונות כלכליים כלשהם ולעשות הכל במסגרת ההלכה להציל חיים.
לתגובות: natanorot@gmail.com

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: