ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ראה
פרשה נוכחית: שופטים
פרשה הבאה: כי תצא
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

משנכנס אב מרבים באהבה (ב)

אסתר אברהמי

בכוחה של האהבה בין איש לאשתו, לעורר את אהבת הדודים בינינו לבין אבינו שבשמים. בעז"ה, שנזכה שחודש אב יחזור להיות חודש השמחה. את חלקנו נתרום ע"י לימוד ויישום של האהבה.
בשבוע שעבר, קראנו על מעכבי האהבה. עתה נקרא, שהפכם עשוי לקדם את בני הזוג ולבנות את אישיותם העצמית ומתוך כך, ליצור זוגיות אוהבת.
בראש וראשונה, חובה על כל אחד מבני הזוג לאהוב את עצמו. ישנה חשיבות מכרעת ללימוד וטיפוח אהבה עצמית (ששונה מטיפוח האגו). מקור האהבה העצמית הוא במחשבה שיש בי חשיבות, מעצם היותי נברא בצלם אלוקים. מהכרת ערך הבורא, ניכר ערך האדם. "לפיכך, חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג' יד). ידיעה והכרה זו, מחייבת את כל אחד מבני הזוג להכיר בערכם ומתוך כך להוקיר ולכבד זא"ז. הכרה זו מחייבת לא רק לדבר במילים של כבוד, אלא תחילה להתכוון במחשבה ולהרגיש בתחושה, את הכבוד לעצמי ואת הכבוד לבן הזוג. כשחשים את ההוויה הזאת, ממילא גם מדברים כיאה להם.
בשלב השני, מעצם הידיעה וההכרה הברורה שנבראנו בצלם, מתעורר בתוכנו הרצון והשאיפה להתדבק במידותיו של הקב"ה ובעיקר במעלת הנתינה. בנתינת אמת, שאיננה במטרה להשיג אינטרס, מי שנותן, הוא הראשון שמרוויח בגדול מעצם הנתינה. הנתינה יוצרת אצל האדם ערך עצמי חיובי, כי על ידי הנתינה, הוא מגלה ומכיר את כוחותיו ועצמתו. (מי שמחכה, או דורש לקבל אהבה, ירגיש שערכו תלוי באחר ולכן יישאר חסר. אם יקבל, זה יהיה ערך מדומה.) הרב דסלר ב"קונטרס החסד" (מכתב מאליהו א' עמ' 37) מסביר, שבני אדם שונים מתקשים להתחבר. לכן, "לאשר ייתן - יאהב". מכיוון שאדם אוהב את עצמו ונותן מעצמו לזולתו, אז הוא אוהב את עצמו שבזולתו. כך נעשים קרובים, מתחברים ואוהבים. ככל שייתן יותר, כך יאהב יותר ובאחדות זו - שכינה ביניהם.
במציאות האגוצנטרית הרווחת כיום, רבים תוהים:"אם אעניק כל הזמן, השני יתרגל לקבל. ומה איתי?" מעצם השאלה, נראה שהנתינה אינטרסנטית, שאינה נובעת מנתינה לשמה. אם הנתינה היא כדי לעשות טוב לשני - אזי הטוב שלו, הוא האושר שלי. השני חש בכך וגם הוא מתעורר להעניק באותה מידה ואולי אף יותר.
כשנישאים, שואפים לחיות באושר ובאהבה. כדי להגשים חלום זה, רבים עסוקים וטרודים ב"אחריות" על הנישואין ובבדיקה שאכן תימצא האהבה ביניהם. הוא (או היא כמובן) בוחן, מחכה ומבקר, אם בן הזוג ממלא את אחריותו וחובותיו (לפי דעתו), כדי שתשרור ביניהם האהבה. הוא "יושב על הגדר" במקום לחיות את הנישואין עם אשתו. הוא יוצר "בית דין לערעורים", שמערער את יסודות הקשר הזוגי. זו השפעת תרבות המערב, המפרידה ושואפת למילוי רצונות אישיים דרך הזוגיות על חשבון השני. מכאן נבין, שבחיי אהבה, אין מקום לצדק אישי, שמפריד ומעמת את בני הזוג בניסיון לכופף זה את זה. צורת חשיבה ש"אני ממלא את חובותי ואפילו בכיף, אבל היא...", זו מחשבה שיוצרת הפרדה שהיא הפך האחדות. מעצם היות האחד צודק, מופר השוויון הערכי ונוצר מצב שהאחד עליון והשני נחות. האחד הורה והשני ילד. האחד מורה והשני תלמיד. האחד שופט והשני נאשם. זה מצב שמעלה את השאלה-התהייה: "האם אנחנו אוהבים?? הלזאת תיקרא אהבה??"
כאשר תפיסת הזוגיות היא שמרגע נישואינו אנחנו שייכים זל"ז, והקשיים הם של שנינו, אז גם עם החסרונות הרבים שיש בכל אחד, לצד היתרונות (הקיימים אך נעלמים מהעין בגלל החסרונות), אפשר לאהוב. היתרונות יוצרים הערכה וקרבה, והחסרונות, חמלה ורצון להכיל ולתמוך, שהרי הכל זה אנחנו. כאשר אחד תומך בשני, הוא תומך בעצמו. כאשר עושה טוב לשני, הוא עושה טוב לעצמו.
אז מי שמחפש וכמה לאהבה, שיחפש וימצא אותה תחילה בתוך עצמו. מעתה, יעניק מאהבתו ועל ידי כך ייצור את המציאות שהוא כל-כך מייחל לה. יצירת המציאות פירושה יוזמה מתוך מחשבה ש"מה אני יכול/ה לעשות עכשיו שמחבר ומקשר בינינו באהבה?" ישנה טעות מחשבתית ש"כשנתפנה מכל העיסוקים נתייחס זל"ז וניצור אהבה. נצא לבילויים ונהיה פנויים לעצמנו בלבד". את האהבה והקשר הזוגי יוצרים בכל רגע נתון. תוך כדי העיסוקים, הלחץ והקשיים ולא רק בזמני נחת ובילויים. לדוגמא: בארוחה, לפרגן בהתייחסות לאישיות:"אני מקבלת ממך תחושת ביטחון כשאני רואה את האכפתיות שלך ממני ומהילדים". אפילו בזמן עומס כמו מעבר דירה. תוך כדי ההתרוצצות והעייפות, לחשוב ולומר משפט אוהב ומעריך ואפשר גם פינוק קטן שנותן כוחות להמשך העשייה.
כשמתַרגלים יוזמות שיש בהן יחס אישי והערכה, מתְרגלים, עד שזה נעשה כחלק טבעי וכמעיין המתגבר. ומי על אהבה כזו יוותר?...

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: