בשבוע שעבר למדנו על הערבות ההדדית בקיום המצוות. הפעם נלמד על היחס בין הפרט לכלל בקיום המצוות.
קיום המצוות הוא הקיום של האדם
האלשיך (בפירושו לשיר השירים ד” יד) מלמדנו שהמצוות מקדשות את האיברים של האדם כפי שנאמר “אשר קדשנו במצותיו”. קיום המצוות הוא למעשה קיום האדם” כפי שחז”ל אומרים במסכת מכות “דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה (תרי”ג) מצוות נאמרו לו למשה” שלש מאות וששים וחמש (שס”ה) לאוין כמנין ימות החמה” ומאתים וארבעים ושמונה (רמ”ח) עשה כנגד איבריו של אדם” (כג” ב).
רבי אבא מרחיב דרשה זו ומלמדנו שכל אחד מרמ”ח איברי האדם מבקש מהאדם לעשות בו מצוה כדי “שנחיה בזכותה ותאריך ימים”. וכן כל שס”ה יום שהחמה זורחת ועד שהיא שוקעת האדם מתבקש להימנע מעבירה “ואל תכריע אותי” ואת כל העולם לכף חובה” (תנחומא כי תצא ב’).
שאלה: אם קיום תרי”ג המצוות הוא הכרחי לקיום האדם” אז מה עם מי שאינו מסוגל לקיים את כולן” כמו כהנים” לויים” נשים” מלך! ולכן איך אדם אחד יוכל להגיע לשלמות? “כי ה’ ציווה תרי”ג מצות ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם וזה לך האות כהן לוי וישראל ונשים” ויש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם” ויש מצוות לישראל שאינם בכהנים” וכן בלויים” וכן בנשים” ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תקון לרמ”ח איבריו ושס”ה גידיו אשר יכונו להם?” (‘אור החיים הקדוש’ שמות לט” לב).
כל ישראל משלימים זה את זה במצוות
תשובה: בפרשת פקודי נאמר שבצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך וחכמי לב אחרים בנו את המשכן. אך בפסוק ל”ב נאמר “וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ”. מדוע נאמר שבני ישראל בנו את המשכן אם בפועל מי שבנו את המשכן היו אנשים מעטים בלבד!
‘אור החיים הקדוש’ מסביר שאמנם רק מעטים בנו את המשכן” אך למעשה הם פעלו בשליחות כלל ישראל ומכאן שבני ישראל בנו את המשכן. “והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב” שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו” והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה’ ולא הם שלחוהו” אף על פי כן הרי הסכימו עליו”.
‘אור החיים הקדוש’ לומד מכאן יסוד מפתיע: “עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה מזה. ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא יט” יח) ‘ואהבת לרעך כמוך'” פרוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו יטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלמותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך…אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה” (שמות לט” לב).
קיום המצוות אינו מעשה פרטי” אלא האדם משפיע על הכלל בכל מעשה שהוא עושה. ולכן” אף שאדם אחד אינו יכול לקיים את כל תרי”ג המצוות” הנה כיוון שהוא חלק מכלל עם ישראל” הריהו זוכה לשלמות על ידי המצוות שאחרים קיימו.
בשם כל ישראל
האדמו”ר מסוכטשוב מוסיף לכך תנאי חשוב בספרו ‘שם משמואל’: “אך כבר כתבנו שהתירוץ הוא מפני שכל ישראל הם כגוף אחד ממש וכל מצוה שאדם עושה היא בשם כל ישראל” ונצטרפו כל המצוות מכל ישראל יחד” ואפילו מאותם שכבר נפטרו לעולמם כי כל שבשמים הוא למעלה מהזמן. אך כל זה הוא באיש המתאחד בכלל ישראל” שכל ישראל הם לו כאילו הם אבריו ואוהב אותם כגופו וזה ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה” וחשוב לו כאילו קיים כל המצוות אפילו מצוות שישנן רק בכהנים או במלך וציבור” הכל מסייע להשלים את אברי נפשו” ומובן שאם ח”ו יש שנאה ביניהם שוב אין אחד נסתייע מחבירו ונשארים בעלי מומין ומחוסרי איברים ועבודתם פסולה” (כי תבוא שנת תרע”א).
קיום המצוות אינו עסקו הפרטי של האדם” אלא מדובר בעסק כלל ישראלי. קיום המצוות חייב להיות מתוך שייכות ואהבה לכלל עם ישראל ולכן כאשר מקיימים מצוה אומרים “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בשם כל ישראל”.
רעיון זה בא לידי ביטוי בסיפור חסידי על מתנגד שהלך פעם לבית כנסת בשעה מאוחרת וראה חסיד שעדיין לא התפלל” הוא שאלו בתמיהה “מה בנוגע לתפילה וללימוד תורה?” החסיד ענה לו “ממה נפשך” אם התפללת ולמדת תורה בשם כלל עם ישראל” נמצא שגם אני התפללתי ולמדתי” אך אם לא התפללת ולמדת תורה בשם כלל עם ישראל” איזה ערך יש לתפילה וללימוד שלך?” (סיפורי נשמה ב’ 171).
(*) תודה לאחי אביאל יהושע קוטלר על ההפניה לחלק ניכר מהמקורות במאמר זה.
לתגובות: natanorot@gmail.com
