ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 


סידרת "הערבוּת והאדישות" - חלק כ"א: מהי הגישה הנפשית להוכחת הזולת?

נתן קוטלר


בשבוע שעבר ראינו כי תוכחה היא מחאה חד-צדדית וסוגרת את הדיון, לעומתה, הוכחה משמעותה שכנוע והיא מזמינה דיאלוג וויכוח. ההדרכה לדורנו היא להוכיח ולשכנע בדברי טעם ואמת. הפעם נברר מהי הגישה הנפשית הראויה להוכחת הזולת?

"ומה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?"
מסופר שלפני כחמישים שנה הגיע מכתב לישיבת 'מרכז הרב' ממנהל תיכון בקיבוץ עין חרוד. המכתב היה ממוען לרב צבי יהודה ובו התבקש לשלוח שני תלמידים מהישיבה לסימפוזיון בקיבוץ בנושא 'מה עושה הנוער בזמנו החופשי?'. התלמידים נסעו לקיבוץ והשתתפו בסימפוזיון וכאשר הגיע תורם, התבקשו להסביר איך הם מבלים בזמנם החופשי. התלמידים אמרו שאי אפשר להשיב על השאלה הזאת כי לתלמידי ישיבה אין זמן פנוי. התשובה הפתיעה את הנוכחים והדיון גלש לתורה, לגיוס בני ישיבות וגיוס בנות. אנשי הקיבוץ התרשמו מאוד אך לפתע קמה נערה ושאלה "תראו, אם אתם כאלה טובים, מה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?" אחד התלמידים השיב בשאלה "מה את יכולה להציע לנו, למשל?" והנערה שתקה.
כאשר התלמידים חזרו לרב צבי יהודה וסיפרו לו את הסיפור הוא שאל "אז מה עניתם לה?" הם אמרו "זה נגמר בזה ששאלנו אותה מה היא יכולה להציע, והיא לא אמרה שום דבר". ואז הרב צבי יהודה הוכיח אותם בחומרה רבה "נסעתם כל הדרך אליהם ולא היה לכם מה ללמוד מהם?! מה לגבי אהבת הארץ, קשר עם הקרקע, עמל כפיים, יחסי חברה?!"

מי צריך לחזור בתשובה?
הרב קוק כותב במאמרו 'מסע המחנות' שבכל שנה נופל מושג ה'תשובה' בין הכיסאות: מי שאינו דתי רואה את עצמו פטור מלחזור בתשובה שהרי התשובה היא מושג דתי והוא אינו דתי. ומי שדתי אומר שחזרה בתשובה היא מתפקידו של מי שאינו דתי, שהרי הוא כבר דתי. כל אחד מצפה שהשני יחזור בתשובה "ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?" כאשר כל אחד מתבצר בעמדתו ובטוח שרק הוא צודק, ננעלות דלתי התשובה "שכל אחד יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו, הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים". אך האמת היא שכולם צריכים לחזור בתשובה וללמוד זה מזה "נתודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה" (מאמרי הראיה עמ' 76-77).

להוכיח מתוך נכונות לקבל וללמוד זה מזה
מדוע מדגישה התורה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז)? למה נאמר דווקא עמיתך ולא רעך או אחיך?
הרב הירש מסביר הסבר נפלא "כי המצווה להוכיח תלויה בנכונות לקבל תוכחה; ואם הכל חייבים להוכיח זה את זה, הרי הם נכונים גם לקבל תוכחה זה מזה... אכן מקבל התוכחה קרוי בלשון הכתוב: עמיתך; ומכאן החובה המוטלת עלינו, שלא לגלות בתוכחתנו שמץ התנשאות; אלא ניתן לחברנו להרגיש, שהוא בבחינת 'עמיתנו' - שווה עמנו לכל דבר; אף הוא זכאי להוכיח אותנו" (הרב הירש ויקרא שם). עלינו לשאול את עצמנו מתוך כנות: כאשר אנו ניגשים להוכיח את עמיתנו, האם הגישה הנפשית שלנו היא מתוך ענווה ופתיחות לזולת להוכיח גם אותנו וללמוד ממנו? אם התשובה היא חיובית, אנו רשאים להוכיח את הזולת.
לתגובות: natanorot@gmail.com


תגיות: סדרת הערבות והאדישות



מאמרים נוספים מעלון פרשת כי תבוא תשע"ז:
ריקנות ויצירתיות - הרב שלמה אבינר
אדם עילאי - הרב דוד לנדאו
האור והחושך בעתיד - הרב יואב אוריאל
בשמחה ובטוב לבב - הרב יורם אליהו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: