גדול המצווה ועושה

ידוע הכלל הגדול של חז”ל: “גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה” (קידושין לא א. ב”ק לח א. פז א. ע”ז ג א).
תמוה! מדוע העושה מתוך התנדבות” מתוך רצון חופשי ולא מתוך הכרח” אינו גדול יותר? על כך יש שלוש תשובות: מוסרית” טבעית” א-להית.
א. התשובה המוסרית היא כיוון שזה קשה יותר. מי שאינו מצווה” רוצה עושה” לא רוצה לא עושה. אבל מי שמצווה” המטלה עומדת עליו בכל תוקפה. עליו להתגבר על יצרו. כך כותבים התוספות: “מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו” (ע”ז שם). “נראה דהיינו טעמא” דמי שמצווה ועושה עדיף” לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור” ממי שאין מצווה” שיש לו פת בסלו שאם ירצה” יניח” (קידושין שם).
ב. התשובה הטבעית היא שאם ד’ ציווה” סימן שזה טבעי לאדם. המצוות הן טבעיות לאדם. כשם שהוא זקוק למזון טבעי לגופו” כך הוא זקוק למזון טבעי לנשמתו. אם ד’ לא ציווה” סימן שאין זה נצרך כל כך” ולכן אין זה מביא הרבה ברכה. כך כותב המהר”ל: “גוי שעושה מצוה” אין ספק שאינו חשוב כל כך כמו שהוא הישראל” כי המצוה לישראל שייכת יותר” שהרי מצווים עליו כי הם מוכנים (=שייכים” מתאימים) יותר למצוה. אבל מי שאינו מצווה ועושה” מפני שאינו מצווה ועושה” אינו מוכן כל כך למצוה” ואינו כל כך כמו המצווה ועושה” (חי’ אגדות קידושין שם).
וכן כותב מרן הרב קוק בכמה מקומות (מאורות הראיה” ארבע פרשיות” פרשת שקלים. מדבר שור דרוש חמש” חמישה עשר. ועיין שבת הארץ” מבוא” ז).
ג. התשובה הא-להית היא שאם אדם עושה מצוה מפני שד’ ציווה” אז הוא עושה את רצון ד'” הוא עובד את ד’. אך אם ד’ לא ציווה אלא שהאדם רוצה” אז הוא עושה את רצון עצמו. כך כותב תוספות הרא”ש: “המצוּוה ועושה” הוא עושה רצון קונו” אבל מי שאינו מצווה ועושה” לא שייך לומר ביה עושה רצון קונו” שהרי לא ציוה לו כלום. ומכל מקום יש שכר” (קידושין שם). וכן כותב הר”ן: “כל התורה היא לזכות את ישראל” וכיוון שכך” גדול המצוּוה ועושה” שזה – רצה ד’ יתברך לזכותו” וזה – לא זיכהו” (דרשות הר”ן” דרוש שביעי חלק ח). וכן כותב המהר”ל: “כי מצווה ועושה” (הוא) מצד העילה שמחייב אותו לעשות” וכל מי שאינו מצווה ועושה” הוא מצד האדם עושה המצוה” (ולא) מצד השם יתברך” והוא יותר מעלה ויותר מדרגה כאשר המצוה מצד השם יתברך שהוא העילה” ואילו המצוה שאינו מצווה והאדם עושה מעצמו” זה מצד האדם” דבר זה אינו כל כך במדריגה וזה ידוע” (חי’ אגדות שם).
ולסיום” מילתא דבדיחותא. בהיותי סטונדט צעיר למדעים” אכלתי במסעדת היהודים הכשרה. התיישב מולי ראביי רפורמי” ובראותו שיש לי כיפה גדולה” החליט לתת לי שיעור:
– “חז”ל אמרו שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה”” כך אמר” “אך לדעתי הם טועים” (כמובן” הוא חכם מהם…).
– “למה?” שאלתי בתמימות.
אז הוא ענה בפאתוס:
– “כי מי שמצווה ועושה” הרי הוא מצווה! אז מה בכך שהוא עושה?! אבל מי שאינו מצווה והוא עושה” הרי אינו מצוּוה” בכל זאת הוא עושה!”
הבנתי את השיטה שלו” לא לומר כלום אבל לומר זאת בצורה יפה ומשכנעת. אז עניתי לו באותה מטבע בפאתוס:
– “מי שאינו מצווה ועושה” הרי אינו מצווה! אז מה בכך שהוא עושה?! אבל מי שמצווה והוא עושה” הרי הוא מצווה” והנה הוא עושה!”
ברור שדבריי היו מכוונים לתשובה השלישית.
לבסוף הבריק לי חידוש משלי” מילתא דבדיחותא. אמרתי לו בנימוס רב:
– “אך” בזאת יודה לי כבודו” שגדול המצווה ועושה ממי שמצווה ואינו עושה…”.