ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וישב
פרשה נוכחית: מקץ
פרשה הבאה: ויגש
 


לשון של זהורית (סיפור ליום כיפור) | נתן קוטלר

נתן קוטלר

"רק שזה לא יהיה אני" אמציה משתעשע בבדל תקווה, אבל מרגיש בעומק לבו שהפעם זה יהיה הוא. "מי שישלח את השעיר לארץ גזירה ביום כיפור יהיה..." ה'ראש בית אב' ממתין רגע, מאפשר לדריכות למלא את האוויר ואז מרעים בקולו "איש העתי יהיה...אמציה בן גמלא". טפיחות על השכם, מילות עידוד מצד חבריו למשמרת, אבל המילים אינן משכנעות והעיניים אינן בורקות. "זה לא כל כך נורא, התפקיד ממש חשוב" אמציה מנסה לנחם את עצמו. אבל כל השנה הוא מחכה לאווירה הרוחנית המחשמלת בבית המקדש... ההתרגשות העצומה שמלווה את יציאתו של הכהן הגדול מבית קודש הקודשים... ועכשיו... עכשיו הוא יהיה רחוק מכל זה, במדבר בדרך לארץ גזירה...
cd
"חוזרים הביתה לכיפור" אלו שלוש מילים שיכולות לדרבן מחלקה שלמה לסיים מטלות בחצי זמן. המחלקה עומדת כמו האות ח', הנעליים הגבוהות מבריקות והתיקים מוכנים לרגע שבעליהם יניפו אותם בתנועה חדה לעבר האוטובוס. "אלו המיטות והמזרונים ילכו לאפסנאות ואני אכנס ואלך לאווירת יום כיפור בישיבה" אורי מפזם לעצמו. ואז המ"מ מתקרב, סמכותי כתמיד, חוזר על הנהלים-ליציאה-הביתה שכולם יודעים בעל פה ומזכיר בפעם האלף מה לעשות במקרה שמשטרה צבאית נותנת דו"ח. "רק תשחרר אותנו כבר" המחלקה זועקת מבלי קול. ואז המ"מ מוסיף ארבע מילים שמותירות את המחלקה כנשק דרוך "יש גם אבט"ש לכיפור" המ"מ יורה את הגזירה לאוויר העולם. המבטים עוברים במהירות מאחד לשני והמחלקה כולה מנסה להיות כאילו לא הייתה.
"רק שזה לא יהיה אני" אורי משתעשע בבדל תקווה "אני ממש חייב למלא את המצברים ברוחניות בישיבה". המ"מ עושה את עצמו מתבונן בפנקסו "מי שנוסע לאבט"ש ליום כיפור... אממ... זה אורי וייס". טפיחות על השכם, מילות עידוד מצד חיילי המחלקה, אבל המילים אינן משכנעות והעיניים אינן בורקות. "אבישי חולה וגדי בקורס" אומר המ"מ ספק מסביר ספק מצטדק, אבל המילים נותרות תלויות בחלל האוויר. "זאת המחלקה תלך לביתהּ ואני אכנס ואלך לשמור ביום כיפור בבסיס נידח" אורי לוחש לעצמו בציניות מהולה באכזבה.
cd
"כן, אני י-ו-ד-ע שנינו היינו מעדיפים להישאר בעזרה" אמציה מנסה לגרום לשעיר העקשן לזוז "אבל יש דברים שפשוט צריך לעשות" אמציה אומר ספק לעצמו ספק לשעיר. לפתע הוא שומע קול "איש העתי - חכה לנו", אמציה מסתובב ורואה את יקירי ירושלים עם גלימותיהם המתבדרות ברוח ממהרים לקראתו "אה, הם באו ללוות אותנו" אמציה נזכר ושמץ של חיוך מתחיל להופיע על פניו.
cd
האוטובוס עוצר ויוצר סופת חול קטנה בנוף המדברי "זהו הגעתי לשומקום" אורי אומר בהומור שחור. התיקים יוצאים בחוסר רצון מתא המטען והמגפיים המאובקות צועדות בכבדות לעבר הש.ג. "לבי בישיבה ואני בסוף המדבר" אורי מנסה להתעודד. לפתע אורי מבחין בדמות תמירה ליד שער הבסיס עם ידיים בכיסים "אני מכיר את צורת העמידה הזאת" אורי חושב לעצמו. התיקים משום מה פחות כבדים והנעליים הכבדות רצות בקלילות "הבלורית והמשקפיים מוכרים כל-כך... רגע זה לא יכול להיות...". גדי עומד שם ומחייך. "אורי, לא עמדת בזמנים" הוא צועק. חיבוק, לחיצת ידיים אמיצה ועיניים בורקות "גדי, מה אתה עושה כאן באמצע המדבר?" אורי שואל בחוסר אמון. "אורי, אורי מה יהיה? למה תמיד לשאול שאלות?" גדי צוחק ואז מרצין "נראה לך שאשאיר אותך כאן לבד?" אורי מרים את עיניו ורואה את הדגלים מעל לבסיס שמתבדרים ברוח, שמשום מה, כנראה בגלל האבק, דגלי הארגמן נראים כאילו הלבינו.
cd
"הרי מזון והרי מים" אנשי הסוכות מנסים להציע, אבל "מעולם לא הוצרך אדם לכך" אמציה מזכיר לעצמו את שכבר יודע. ואז הם מגיעים לאותו המקום שבו ההר מסתיים והצל רק מתחיל. "מכאן אני ממשיך לבד" אמציה חושב לעצמו ופונה לאנשי הסוכות שמבינים ללא מילים. שם בראש הצוק אמציה נפרד מהשעיר ומשלח אותו לגורלו. הוא מסתובב ומשקיף לעבר המקום שהגיע ממנו ורואה את אנשי הסוכות שמחכים לו בסבלנות אין קץ "תודה" הוא מהרהר "תודה, שלא הייתי לבד". ואז הוא מבחין בה, בלשון של זהורית שקשר לסלע. עיניו בורקות וחיוך רחב של סיפוק נמתח על פניו שהרי "לשון של זהורית הלבינה".
שלושה אסירים נשפטו לשנים רבות. יום אחד מאסו בחיי הכלא והחליטו להימלט, אך בית הכלא היה מוקף בעמדות שמירה מוארות ושומר בתוכן. אף על פי כן העיזו השלושה והחליטו לזחול בעשביה הגבוהה אל עבר הגדר. החל הראשון זוחל ולפתע שמע צעקה ממגדל השמירה המואר: מי שם? לא התבלבל האסיר והשיב ביללה חתולית מושלמת ושמע את השומר אומר לעצמו "נו סתם חתול חביב". ראה חברו שהצליחה תחבולת חברו יצא אף הוא ושוב צעק השומר: "מי שם?" השיבו "מיאו", ושמע את השומר אומר "נו, עוד חתול."
ראה השלישי כן, יצא לדרכו ושוב צעק השומר "מי שם?" ענהו האסיר "גם אני חתול…"
מיד תפסו והשיבו לתאו...

הסוהר, בית הכלא, האסירים ויללת החתולים, הם ארבעה מרכיבי סיפור האדם בעולם הזה.
ה"סוהר" הוא כוח היצר השורשי שמשתדל לאסור את בני האדם ב"בתי כלאו" המגוונים, בתי כלא גופניים נפשיים ורוחניים כנגד ג ה"אסירים". והסוהר מפקח על אסיריו פן ינסו להימלט אל החופש חלילה. וכשאחד מנסה להימלט מטה היצר אוזניו היטב לקלוט כל רחש של נסיון יציאה לחירות, ולהתיצב כנגדו. וכשאדם מואס במאסר עבדותו בשבי יצרו הוא עושה את דרכו אט אט לעבר היציאה ומיד נשלחת לעברו שאלת היצר: "מי שם?" ללמדנו ששאלת העבדות והחירות תלויות בשאלת זהותו ושמו של אדם: "מי שם?"
ומה ישיב אדם החפץ בחירות? יילל יללת חתול!! כלומר, יאמץ לו כמה מתכונות החתול לעשות רצון אביו שבשמים כדוגמת דבריהם ז"ל: הוי עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים. ומה מלמדנו החתול - עליו נאמר בשירת הבריאה הפסוק: "ארדוף אויבי אשיגם ולא אשוב עד כלותם." החתול חירותי, זריז, נחוש, טורף ממוקד. יודע את סוד הניצחון על הנחשים. אם כן, כשיעורר האסיר בקרבו את כל מרכיבי החירות האלה יניחו הסוהר, כי אל מול תשוקת החירות הזו בטל כח ההתנגדות של היצר. אך אם אדם רק יאמר "גם אני חתול" מבלי להשתדל לרכוש לו את תכונת החתול בפועל, ישיבו היצר לכלאו.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: