ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ראה
פרשה נוכחית: שופטים
פרשה הבאה: כי תצא
 


'כי באמונה הם עושים' - על האמון והבושה בפרשת משפטים

הרב אייל ורד



פרשת משפטים הבאה לאחר מתן תורה היא בעצם ניסיון אדיר לחולל חברה שדבר ה' הבא דרך המשפט מנחה אותה. מחברת עבדים שבה הכלל היחיד השולט הוא כל דאלים גבר, נוצר כאן מעבר דרמטי לחברה משפטית, שסכסוכים ומחלוקות מתיישבים בה על פי עקרונות האמת והמוסר והצדק האלהי
ובכל אופן - ולמרות הפירוט הרב שהפרשה נוקטת - יש מילה אחת שצפה ועולה וחוזרת על עצמה לכל אורך הפרשה והיא 'רעך', או בחלק מן המקומות ' אחיך'.
פשר המילים הללו החוזרות על עצמן הוא שאחרי הכל וגם לפני הכל - לא ניתן לייסד חברה צודקת וטובה על סמך חוזים משפטיים, מפורטים ככל שיהיו. הדבק המעמיד חברה הוא האמון הקיים בין חלקיה, ועל גביו יכול לבוא המשפט. לכן התורה מדגישה שוב ושוב את העובדה שכאן מדובר על אח, או על רע, ויש לנהוג כלפיו באמון בסיסי, אחרת הכל יתפרק. גם הכלכלה המודרנית בנויה על אמון ופסיכולוגיה לא פחות ממה שהיא בנויה על מספרים וכוחות שוק. יש אמון כללי שמאפשר לאנשים לתת את ממונם בידי אחרים ולסמוך עליהם שישקיעו אותו בתבונה. וכך, בכל זמן נתון הכסף הנזיל בבנקים הוא רק כעשרה אחוז ממה שהופקד בו. כל השאר מושקע באפיקים שונים. הנחת היסוד היא שיש אמון ולא כולם ידרשו את הכסף בבת אחת במין בהלה חשדנית. כך עובדת כלכלה. בלי אמון- לא ניתן לעשות דבר.
דרך המבט הזה נצליח לבאר דין תמוה בפרשה - 'דין בעליו עמו' בשואל.
כידוע - שואל חייב בכל סוגי הנזיקין, אך אם הבעלים של החפץ היה עם השואל בזמן ההשאלה, או עבד איתו בצורה כזו או אחרת, פטור השואל מכל תשלום. כך נפסק ברמב"ם - הלכות שאלה ופקדון פרק ב 'השואל בבעלים אפילו נגנב או אבד בפשיעה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם'.
זהו דין תמוה ביותר והפרשנים ניסו להסבירו בדרכים שונות.
לדברינו - יש כאן סוג של קנס לבעלים על שפגע במידת האמון בתפארתה, כפי שיכולה להופיע במעשה ההשאלה. הרי אין לך אמון גדול יותר מלהשאיל למישהו משהו. בא אדם ומבקש חפץ ובעל החפץ נותן לו אותו ללא בקשת תשלום, מתוך אמון מוחלט שהוא יחזיר אותו ולא יגנוב לעצמו, ושאם יהיה קלקול כלשהו השואל ישלם. עוד קומת אמון קיימת כאן והיא הידיעה שהחפצים שלי הם לא באמת שלי אלא הם פקדונות שנתן לי הקב"ה שמאמין בי על מנת שאשתמש בהם - אך גם אדע לחלוק אותם עם אחרים בעת הצורך. וגם השואל מלא בתחושת האמון שנתנו בו מרגיש מחויב כפל כפליים. לזה חותרת התורה. לחברה שיש בה השאלות הדדיות מלאות אמון.
אך הנה הבעלים מלווה את השואל ומשגיח עליו, עושה יחד עמו במלאכה כדי להשגיח עליו שלא יהרוס לו את החפץ או לא יקח אותו לעצמו. יש בזה קלקול של מופע האמון המרהיב שהיה כאן, ואולי אפילו גרוע מכך - אולי הבעלים רוצה ליהנות מההילה כמי שנותן אמון בבני אדם, אך בה בעת משגיח על העניינים בחוסר אמון. דומה הדבר למורה שנותן לכיתתו מבחן כבוד ללא השגחה, אך נשאר להציץ עליהם מבעד לחור המנעול. במקרה כזה התורה מסלקת עצמה מהעניין והשואל יהיה פטור מכל מה שיקרה לחפץ, כי השואל לא באמת נתן לו אותו ולא באמת נתן בו אמון.
אמון - זהו הגבול העליון. אך יש גם גבול תחתון שהפרשה משרטטת והוא הבושה.
הבושה היא התחושה העמוקה שאדם אמור לחוש כאשר הוא נוגע בדבר שאינו שלו.
הבושה היא הפער בין מה שאדם יודע בתוכו שהוא נכון ואמיתי, לבין התנהגותו בפועל. בכוח הבושה לעצור אדם מלחטוא, גם במקומות שהדעת והרצון הטוב כבר לא עושים זאת. ולכן הפרשה מדגישה גם את עניין הבושת.
בושת כתשלום על אדם שנחבל. זהו מרכיב מפתיע שהתורה מדגישה. בושת היא דבר מרכזי. אדם שמתבייש, או מוטב נאמר - שלא איבד את הבושה - שם לעצמו מחסום רציני מפני החטא.
דוגמא לעניין הבושת מופיעה בפרשה וטמונה בהבדל התשלומים בין גונב שור המשלם חמישה לגונב שה המשלם ארבעה. דעתו של רבן יוחנן בן זכאי מפתיעה מאוד. 'חמשה בקר וגו' - אמר ר' יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה' שה שנשאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו'.
זוהי עמדה מפתיעה ביותר. רבן יוחנן בן זכאי חס על כבודו המושפל של הגנב ש'נאלץ ' לסחוב את השה על כתפו ולכן מתחשבים בו בגנב ומפחיתים מתשלומיו. כיצד ניתן להבין דין זה?
אכן, את הבושה מחפש רבן יוחנן. אמנם, הגנב הזה לא בוש ושלח ידו ברכוש שאינו שלו, אך עדיין בתוך תוכו נותר בו עוד צלם אלקים וגם הוא חש בושה על שהוא סוחב את השה על כתפו.
את הבושה הזו רוצה רבן יוחנן להעצים. להדגיש. עדיין נותרה בו בגנב מעט בושה. הוא לא איבד אותה לגמרי. והבושה הזו היא יכולה להיות גם המפתח לתיקון.

הפטרת פרשת משפטים היא הפטרת פרשת שקלים שקראנו השבת, ושם, כמין דגל מתנוסס ברוח, מהדהד הפסוק וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים'.
בסוף הכל חוזר לאמון ואמונה, ואין שום חוזה שיכול להחליף זאת או לתרגם זאת.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: