ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תצוה, זכור
פרשה נוכחית: כי תשא
פרשה הבאה: ויקהל, פקודי, פרה
 


רש"י מן הפרשה

הרב יואב מלכא

פרק כא פסוק א
רש"י: "אשר תשים לפניהם" - "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם."

נראה הדבר כצרות עין וכהתרשלות חלילה מצדו של משה עליו השלום כאילו אינו חפץ להטריח עצמו כדי שיבינו טעמי הפרק וההלכה.
מה פשר דבר זה?!

ישנו הפרש עצום בין השגת דבר מצד כללו ושורשו ובין השגתו מצד פרטיו. כשאדם מוכשר להשיג דבר מה מצד שורשו הכללי, אז הוא טועם בו כל טעם שיחפוץ, כי כל הפרטים מכונסים בתוך עשירות הציור הכללי. כשהפרטים יוצאים מליבת שורשם הם מוצגים בצורה מוגבלת ומצומצמת על חשבון הרגשת הציור הכללי שאין קץ לעינוגיו בחינת מעין עוה"ב, ואין לך הורדה בקודש גדולה מזו לכאורה, שהרי כלל מוסכם הוא ש"מעלין בקודש ואין מורידין". וכמו שנבקש מאיש המתרפק על מושא אהבתו לפרוט במילים את גווני האהבה הלבית היוקדת בקרבו ודאי "בוז יבוז" לנו. עדות לכך היא זהירותם המופלגת של אנשי כנסת הגדולה שלא העיזו בנפשם למנות אף לא שבח אחד משבחי הבורא וסוף סוף התרצו לומר "האל הגדול הגיבור והנורא" וסמכו עצמם על משה רבינו שאמר כן, ואלמלא אמר כן היו מקיימים בעצמם "לך דומיה תהילה".
אך עם כל הזהירות הנדרשת יש לזכור שמכללי הזהירות הוא: "שלא נזהר יותר מדי", כיוון שהכלל עם כל נשגבותו לא יוכל להיוותר לעד בבדידותו המזהרת האריסטוקרטית כי התחתוניים צריכים לגילוי אורו כדי להתעלות משפל מצבם. ממילא קיים הכרח להתמשכות הפרטים וגילוים מתוך הכלל אל מורדות החיים על כל בחינותיהם, ולייסד הדרכה הלכתית לפרטי פרטים בכל ענייני החיים של היחיד והכלל מ"הלכות בית הכסא ועד הלכות בית המקדש". השאלה היא רק איך יישמר היטב היחס בין הפרטים לכללם, "נשמת אפם" בעת התמשכותם ממנו לחוץ. לכן חשב משה רבינו עליו השלום שדי לגלות ההלכות בבחינת "מגלה טפח ומכסה טפחיים" במידה מצומצמת ורק כפי ההכרח, ו"אידך זיל גמור" ו"יותן לחכם ויחכם עוד" ו"די לחכימין" כעם ישראל - ובפרט דור המדבר דור דעה -"ברמיזא" מדודה כזו. אם כן לפי דעת רבינו משה די ש"ישנה להם הפרק וההלכה ב וג פעמים ולא יטריח עצמו להבינם טעמי הדבר ופירושו" הנפרשים לבלי די, כי בזה טמונה סכנה לפי השקפתו שמריבוי הפרטים ונימי ההבנה העדינה והמפורטת יישכח עושר הכלל. ולגבי משה חשוב הדבר טירחא ויגיעת רוח להמשיך הפרטים באופן מפורט כל כך בגלל מעמדו הכללי הנישא. אבל אמר לו הקב"ה: במטותא!! לא כפי שאתה חושב וחושש שיפגע מעמד הכלל בריבוי ההתפרטות באזני ישראל קדושים, כי ציורו של הכלל בלב ישראל הוא כבר איתן כל כך אחרי שמיעתם עשרת הדיברות, שאין לך אוצר כללים גדול מהן, ו"יצאה נפשם בדברו" ונחקקו הכללים בקרבם לבלי סור. ומעתה אין לחשוש עוד לערוך לפניהם פרטי ההבנות בכל מכלול טעמיהם וגווניהם, כי לא ייפגע עושר הכלל וציורו, אדרבא יתעמק ויוסיף עושר רב בלבותיהם "כשולחן הערוך לפני האדם לאכול": כדוגמת עושר הפרטים המרכיבים את סעודתו של האדם שאין הם גורעים מאום מציור התיאבון חשקו ותוקפו אלא עוד מגבירים אותו.
ומכל דברינו למדנו טעם לשבח על עסק טעמי המצוות, שמעלתו גדולה וחשובה לחיזוק ציור האמונה הכללי, ואין לחשוש שיפול המעיין בענפיהם למעמד פרטי ויתדלדל, כי כבר נשתרשו בנו הכללים מגודל המעמד הנשגב של מתן תורה ואין חשש כלל.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: