ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים

פרשה נוכחית: האזינו
 


אֲשֶׁר פָּקַד משה

הרב זיו רוה


אמונים על הכלל כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אנו קצת מופתעים למקרא הפרשה. סופרים, וסופרים הכול, עד הפרט הקטן ביותר. כמה כסף וכמה זהב וכמה נחושת ומה משקלם וכמה הביאו.
מדוע לספור? למה לא להשאיר מעומעם וסמוי ולתת לברכה האלוקית לשרות.

על פי הפשט הספירה המדוקדקת בפרשתנו באה ללמדנו מוסר, שאפילו משה רבינו נותן התורה, מסר דין וחשבון מדויק מה נעשה עם כל הנדבות שהובאו אל בעלי המלאכה. והייתם נקיים מה' ומישראל, ואפילו שמדובר בעשיית המשכן, ואפילו שאל משה הביאו שאין נאמן כמוהו, אף על פי כן, יש מקום לצאת מן החשד ומן הדומה לחשד בענייני ממונות.

אמנם, לא רק זהירות מחשדות יש כאן. פרשת פקודי חותמת את חומש שמות, את כל המהלך הגדול של יציאת מצרים ומתן תורה, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, ופקד פקדתי של פרשת שמות עם פקודי העדה של פרשתנו.

לפעולת הספירה יש כמה מילים בלשון הקודש. אפשר לספור, אפשר למנות, אך משה רבינו לא סופר ולא מונה - הוא פוקד.
ההבדל בין ספירה ומניה לבין פקידה, הוא שבשתיים הראשונות הדעת נתונה אל הסופר עצמו. כמה יש לי, כמה נשאר לי, הסופר - לעצמו הוא סופר, והמונה, לעצמו הוא מונה. העניין נתון אל האדם הסופר.
לכן - 'אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך' מניה, שקילה, מדידה, כולן מכוונות אל האדם הרוצה לדעת כמה יש לו, מהי הכמות, מהו הסכום. באופן כזה הכול 'תפוס' בנוכחות אנושית ולא נותר מקום פנוי להשגחתו יתברך שתשרה ברכה במעשה ידינו. אם הכול 'סגור' אם הכול ידוע, הרי שהמרחב שבו פועלת הברכה האלוקית זהו המרחב הלא ידוע, המעומעם, המאפשר לדברים להתרחש אף שלא צפינו אותם, המרחב הזה חסום. דווקא המקום הסמוי מאפשר לברכה לחול. בין אם זו ברכה כמותית, או שהכמות עצמה נותרת זהה אך איכותה, מה שמוציאים ממנה מתעשר לאין ערוך. כל זה קורה כאשר סופרים או מונים או שוקלים.

אך משה רבינו פוקד.
אלה פקודי המשכן. כאשר מתבצעת פעולת פקידה, המכוונות היא אל הדבר הנפקד. זה החפץ או החלק שעד עתה היה חלק כמעט אנונימי מריבוי גדול שעטף אותו, והנה לפתע הוא מוזכר בשמו, מתייחסים אליו, מוציאים אותו מן ההעלם אל הגילוי ובכך פוקדים אותו בכל המשמעויות - גם ספירה, אבל גם גאולה, החלק נגאל - נפקד מבדידותו ונהפך לחלק משמעותי .
באופן כללי ניתן לומר שחפצים אפשר לספור בצורות שונות, אך בני אדם, תמיד פוקדים. לכן חומש במדבר נקרא חומש הפקודים מפני שנערכים בו כמה וכמה מפקדים.

ספר שמות התחיל בפקידה. 'לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָים'. ואותה פקידה החלה מתנועה מאוד קטנה, מאנחה וזעקה המוזכרת בפסוקים לפני כן. גם זה נפקד. הצעקה נפקדת, וישראל נגאלים כי הם נפקדים. ההשגחה האלוקית פונה אליהם, ופוקדת אותם מן הבדידות והגלות בה הם נמצאים, וכל תנועה מצטרפת ונחשבת, כי הכול נפקד.

בעומק, למילה פקידה יש משמעות שלישית - לידה. 'וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר', 'כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנות'. משמעות קרובה היא גם ביאה - כמו 'ופקדת נווך ולא תחטא' שממנו למדו חז"ל חיובים הלכתיים בין איש לאשתו.

הפקידה מולידה את החלק מחדש, ומגלה את אורו, כי הפוקד אינו עסוק בעצמו, וברצון לדעת כמה יש לו, אלא הוא עסוק בנפקד, לפוקדו, לזוכרו ולגואלו, ובכך בעצם להוליד אותו.

משכך הונחו הדברים, לא יפלא בעיננו למצוא משמעות רביעית למילה פקד, והיא - נחסר. כמו 'ויפקד מקום דוד' כשהיחס הוא של פקידה, אז מורגש מאוד אם מישהו איננו, אם מישהו חסר.
באופן של מניה או ספירה אפשר להביא מישהו אחר במקום, אך באופן של פקידה, מי שאיננו הוא חסר, מקומו נפקד , והעדרו מורגש ולא ניתן למילוי.

הנה כי כן, פקד, גאל, נולד, נחסר, כולם משמעות של מילה אחת, המסיימת את חומש הפקידה הגדול, בו פקד ה' את עמו, כאז כן עתה אמן. חזק חזק ונתחזק.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: