“…ישנו להם ישראל כל אותו הלילה” לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצר… בא הקב”ה ומצאן ישנים. התחיל להעמיד עליהם בקלאנין. זהו שכתוב: ‘ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים’. והיה משה מעורר לישראל ומוציאן לקראת פניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא… זהו שמקנתרן על ידי ישעיהו: ‘מדוע באתי ואין איש” קראתי ואין עונה'”. (שיר השירים רבה א” נט)
“איתא בזוהר שחסידים ראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה. וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן. ואפשר לתת טעם על פי הפשט לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב”ה להעיר אותם… לכן אנו צריכים לתקן זה” (מגן אברהם אורח חיים תצד” א).
ניתן להגדיר את החיים כולם כרגעים שאסור להחמיץ” שהרי השעון מתקתק בלא הרף ואין תחליף לשעה מוחמצת” ובכל זאת כולנו מרגישים שישנם רגעים בחיים שאסור” פשוט אי אפשר להחמיץ אותם. אלו רגעים שאנו מתכוננים לקראתם ימים” שבועות וחודשים” לפעמים שנים ארוכות. אלו רגעים שיש בהם טעם אחר” רגעים שנחרטים בנפש” רגעים מכוננים.
עלייה ראשונה לתורה בבר המצווה” חגיגת בת מצווה” חופה” או לידה – אלה ודומיהם ממלאים את האדם ציפייה” וברגע האמת הוא מבקש להגיע כשהוא בשיאו” מכין עצמו לקבל אל תוך נפשו את רושם הרגע שיחרוט בסיפור חייו שורות שחייבים לקרוא.
לקראת הגיעו של הרגע המיוחל מתמלא האדם בציפייה גדולה” מדקדק בכל פרט ומוצא עצמו נתון בדריכות גדולה. הוא מלא התרגשות וערנותו מרובה.
ובכל זאת” לעתים… מרוב התרגשות וציפייה מוחמצת השעה… האדם אינו עומד בנטל” אף שהכין עצמו לכך תקופה ארוכה. הלחץ” המתח” החשש מאכזבה” תחושת נמיכות הקומה אל מול גודל השעה” כל אלה לעתים גורמים לאדם לקרוס ולאבד רגע שאין לו תחליף ותמורה. לעתים חתן וכלה בחופתם אינם נמצאים שם באמת ואינם זוכים לספוג אל קרבם את הרגעים הגדולים” לפעמים חתן בר מצווה מאבד את הקול ביום הקריאה” לפעמים מפקד שהתאמן כל כך הרבה לקראת הקרב קופא בעת פקודה.
כך בחיינו הפרטיים ולא פחות מכך בחיינו הלאומיים” ישנם רגעים מכוננים שהזוכה לחוות אותם צורב אותם בתודעתו לנצח נצחים” ולפעמים ברגע האמת” אנחנו פשוט נרדמים… כך אירע לעם ישראל בערב קבלת התורה. נרדמנו… פשוט נרדמנו” וכמעט איבדנו את השעה. לא בשל אדישות נרדמו ישראל” אלא בשל תחושת הקטנות אל מול גודל המאורע” תחושה לפיה לא ניתן להכיל רגע גדול שכזה. פשוט קריסה. המעמד שבו ניתנת תורה הוא הרגע שלשמו הוצאו בני ישראל ממצרים” כל התקוות וכל הציפיות היו נתונות לרגע הזה” וכמעט כמעט שדבר לא אירע.
ומאז” קיבלו עליהם הדורות הבאים להיות ניעורים כל הלילה ולא לעצום עין בשינה. מבקשים לנסות ולתקן את שהוחמץ” לאזור כוחות ולא לאבד את השעה. לדעת” שאם ריבונו של עולם בחר בנו לשאת את המשא” יכול נוכל לשאתו על שכמנו. שבועות ארוכים חיכינו לזה” כל הלילה נדיר מעינינו שינה” בציפייה” בדריכות” בתקווה גדולה” ובהרבה ענווה.
