דבקות בה’ בדרכה של תורה.

דוד המלך מלמד אותנו ‘ואני קרבת אלוקים לי טוב'” וכל אדם שלומד תורה ומקיים מצוות ה’ חפץ להרגיש ולו במעט את קרבת אלוקים ולזכות לדבקות בה’.
כזו הייתה שאיפתם של מאתים וחמישים איש מקריבי הקטורת שהצטרפו למחלוקת קורח. מסביר באופן נפלא הנצי”ב בפירושו העמק דבר” הם ידעו שמשה אמת ותורתו אמת” אך ידעו גם שעבודת הכהונה גורמת דבקות ואהבת ה’ וזה היה כאש בקרבם “והרהרו בלבם אחרי רצון ה’ ומסרו עצמם למסירות נפש ולמות על אהבת ה’ כי עזה כמות אהבה”. ורצו להשיג מעלת אהבת ה’ על-ידי הקטרת הקטורת. למרות הידיעה שהם יענשו” ביקשו בכל זאת לאבד את נפשותם רק כדי להשיג מעלת האהבה וחסידות באופן שאינו לפי רצון ה’. על-ידי כך טעו. ה-250 איש נמשכו אחרי הפרעות של דתן ואבירם ובזו את משה ואהרון. הנצי”ב מסביר שלכן נסמכה פרשת קורח לפרשת ציצית שבסוף פרשת שלח. ששם מצווה התורה על העניין הזה באומרה ‘ולא תתורו אחרי לבבכם’ “שאין לאיש לתור אחר מצוות חדשות… מה שאינו על-פי התורה… ולא נכלל בתרי”ג מצוות ה’.
לילדים רבים ובני נוער יש ב”ה שאיפות קודש” ורבים מחפשים דרכים לאהבת ה’ ודבקות בו” אך לעיתים אין זה בדרך הרגילה המוכרת לנו מעולמה של תורה. ראשית כל אין לזלזל בשאיפות האלה” ואף לשמוח בהם. ומתוך אהבה וכבוד לשאיפות האלה להראות להם את הדרך הנכונה על-פי דרכה של תורה” וכך יזכו לחיות חיים של אהבה ודבקות אמת בה’ אלוקינו.