ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


קנאה בנישואין - חלק ה'

אסתר אברהמי

תקציר: בני וחגית הגיעו לייעוץ, עקב חווית קנאה של בני, המאשים את חגית בפתיחות יתר כלפי אחרים. חגית מרגישה חנוקה. בפגישה הראשונה, ביטאה את רגשותיה הכואבים ואילו הוא, הרגיש צורך להצדיק ולהוכיח את נכונות מעשיו. בני הגיע בפגישה האישית למודעות ולמוטיבציה להשתנות.
בפגישה האישית, חגית הגיעה למודעות על חלקה בריקוד הזוגי שביניהם. לקחה על עצמה לא לרצות את בני ואח"כ להתלונן, אלא להקשיב תחילה לרצון הפנימי שלה.
כשבני וחגית נכנסו לפגישה, חשתי מתח רב ביניהם. כנראה היא התייחסה רק להקשבה הפנימית שלה והתעלמה מרצונו של בעלה. חשתי שבני כועס. לשאלתי הוא האשים, שהדרכתי אותה להיות אנוכית ולהתעלם ממנו. הבנתי שחגית זקוקה להדרכה, כיצד לאזן בין הקשבה פנימית והיחס לבעלה. בני מצידו, עדיין מצפה ממנה לאחריות כלפיו.
נתתי לבני לבטא את אשר על ליבו:" הגענו אלייך, כדי שתסבירי לה שככה לא מתנהגים. אני מרגיש, שהיא לא רואה אותי בכלל. אני אוויר בשבילה. מה יצא מזה שהדרכת אותה להקשיב לעצמה? אני לא קיים! היא צריכה לדעת שמכיוון שהיא אשתי, היא צריכה להקשיב ולהתייחס לרצונות ולצרכים שלי...". "יפה אמרת". שיבחתי אותו. "ומכיוון שבזוגיות קיימת הדדיות, נסה לומר את המשפט האחרון שלך, כשהוא מופנה כלפיה". לאחר מספר ניסיונות בהדרכתי והסברים, תוך כדי התנגדויות, הצליח לומר: "אני רוצה (במקום "צריך") לדעת להקשיב לרצונות ולצרכים של אשתי, שהרי אני מחויב לדאוג לה ולרווחתה הפיזית והנפשית". שאלתי אותו, כיצד הוא מרגיש כשהוא חוזר על המשפט הזה. הוא השיב בחיוך: "בהתחלה הרגשתי שאת מטילה עלי עול כבד, שאני לא רוצה בו. לאחר כמה פעמים שחזרתי על המשפט הזה, להפתעתי, אני מרגיש יותר גבר ויותר עוצמתי. אני לא מרגיש כמקודם, מסכן ונזקק, שאם היא לא תתייחס אלי, אז אני אומלל....". מכיוון שביטא גם הרגשה שלילית, ביקשתי שיחזור על המשפט המעצים ויאמר אותו לאשתו באופן ישיר.
חגית התרגשה עד דמעות. היא פנתה אליו ואמרה:"זה החלום שלי. להרגיש אותך גבר ולא מסכן ונזקק, שדורש ממני מתוך חולשה. זה החליש אותי וחיפשתי לנשום אוויר בלעדיך. אם באמת תבין את הצרכים שלי, אז אשתף אותך, בתנאי שלא תחליט מה טוב בשבילי ומה לא. אני פוחדת שאתה לא באמת מאמין ומסכים לזה..".
בשלב הזה, הם התעלמו לגמרי מנוכחותי והמשיכו בדו-שיח שביניהם. שמחתי, שהנה הם מתחילים להסתדר בלעדי.
לרגע הביטו בשתיקה זב"ז כמשדרים רצון הדדי ליצירת מערכת יחסים רכה ומתחשבת. בני הפר את השתיקה ואמר: "אף פעם לא הרגשתי שאני שווה ושמעריכים אותי. חיפשתי את ההערכה ממך באופן נואש. אם לא את אז מי??... ואז... השלכתי את כל קשיי הילדות שלי עלייך, כדי שתפתרי לי אותם. לכן הרגשתי מסכן וחלש בלעדייך. במפגשים האלה הבנתי, שאלה קשיים מילדות. העבודה האישית בחדר הזה, שיחררה אותי מהתלות בך ואני מרגיש ורוצה להיות פנוי אלייך. ההרגשה שאני גבר עוצמתי, מעוררת בתוכי רצון להבין אותך ולהעניק לך..."
"ומה יקרה אם הצרכים שלי לא ימצאו חן בעיניך? הרי באופי שלי, אני אוהבת לדבר ולעזור לאנשים... זה מחייה אותי ולא פוגע ברצון שלי להיות איתך כשאתה מבין אותי..."
"עכשיו שאני יודע שאני חשוב לך ואת רוצה אותי באמת, אני מבין שאנחנו שונים ולכל אחד יש צרכים אחרים למילוי וסיפוק עצמי. העיקר, ששנינו מרגישים שאנחנו רוצים זה את זה..."
הם חייכו זל"ז ונראה שלפתע , נזכרו שאני מקשיבה. סיכמתי את המפגש שארך הרבה מעבר לזמן: "דקות ארוכות שוחחתם ביניכם, מתוך רצון אמיתי להקשיב זה לזה. הצלחתם לשתף בעולם הפנימי שלכם מבלי לדרוש זה מזה. הבנתם, שיש לכל אחד את הזכות למלא את הצרכים הייחודיים. נראה לי שנצטרך עוד מפגש או שניים בלבד, לחיזוק והפנמה של מערכת היחסים החדשה.
הנה, כרתתם עתה ברית מחודשת ביניכם וכמו שאמר הקב"ה לפנחס, כך הוא אומר לכם עתה:"ואני הנני נותן לכם את בריתי שלום".

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: