תשעה באב הוא היום הקשה ביותר בשנה.
כשלוח השנה מפגיש אותו עם שבת המלכה – נוצרת מבוכה.
מה עושים כשצום נופל ביום שבו מצווה להתענג?
איך מתנהגים כשאבל מופיע בזמן שצריך לשמוח?
האירוע הזה מתרחש בלא מעט שנים (הנוכחית” למשל) וההכרעה החותכת של ההלכה היהודית בין שני ה’ניצים'” מעוררת לכמה מחשבות מעניינות:
ראשית” ב’מאבק’ בין הצום לשבת – האחרונה מנצחת: “אוכל ושותה כל צורכו” ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו” (תענית כט”ב). ומה לגבי הצום? ההלכה היהודית קובעת שהוא נדחה ליום ראשון.
המסר החד-משמעי לגבינו ברור: במפגש בין הכוחות בעולם – ברור מי ינצח: הטוב בסופו של דבר יביס את הרע והשמחה תנצח את העצב.
שנית” ההלכה גם קובעת שבעוד שדברים טובים נוהגים תמיד להקדים (כשפּורים חל בשבת – יקראו את המגילה בשישי שלפניו” למשל)” את הרעים מקפידים לְאַחֵר: “אקדומי פורענותא לא מקדמינן” (מגילה ה”א).
מאחורי הקביעה ההלכתית הזו טמון מסר עמוק: הטוב הוא מרכז החיים” הוא עַצְמִי” הוא המהות. ממילא ככל שיקדים להתגלות – מוטב. הרע” לעומת זאת” הוא מקרי” זמני וסופו להתבטל. לכן נעדיף תמיד לאחר אותו” ובסתר הלב לקוות שנזכה שבינתיים יתבטל לגמרי.
התובנה השלישית שמגלה המפגש בין ט’ באב לשבת היא הבנה עמוקה של מהות האבל של היום הזה.
נכון” זהו יום נורא בו ספג עם ישראל מכה קשה. אבל – לא מדובר חלילה בנטישה והפניית עורף של אלוקים לבניו. להפך: חורבן הבית היה סוג של ניתוח חירום שנבע מתוך אהבה ומטרתו להציל את ישראל. להחריב עצים ואבנים כדי ‘לנקות את השטח’ ולאפשר לעם להשתקם ולהתחיל מחדש.
נאמר זאת כך: שבת המלכה היא בעצם הנשמה של הגוף הדואב ששמו תשעה באב.
כל זה מוביל לתפילה ייחודית:
זָכִינו השנה” ריבונו של עולם” לאכול ולהתענג בתשעה באב! אנא ממך” תן לנו לעשות זאת גם בשנים הבאות” כשיום האבל יהפוך לשמחה” ונזכה לאכול בכל יום ט’ באב” בדיוק כמו השנה” בשמחה ובטוב לבב” בחזרת שכינתך לציון.
