ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויגש
פרשה נוכחית: ויחי
פרשה הבאה: שמות
 


פרקי תשובה ד. אלון.


שבתי לביתי. את מספרו של הרב הכנסתי למגרה. הייתי חייב להשקיט את כל השאלות שעוד העמיקו אחרי הרצאתו ולתת את הדעת על חיי הנוכחיים. אני חייב לסיים את כל המחויבויות שלי. הראשונה שבהן - השלמת התואר. תעודה מינימלית להשתלבות בחיים...
ערב תשעה באב. מבחינתנו יום ככל הימים. ישבנו ללמוד למבחן בביתו של אחד החברים. לומדים שפינוזה. פותחים את הסיכומים וכולם מתחילים לענות בהתלהבות על שאלות הצפויות להישאל במבחן... אני מחפש חידושים והתחדשות ושפינוזה זה מכניס אותי למעין דיכאון עם השאלה המוכרת לי, מה אני מחפש פה? הכל כאן חסר משמעות עבורי. השכלתנים שבחבורה נלהבים, יושבים ומתפלפלים בדבריו. מהפכן חכם, הם אומרים, שמסביר לך הכול ובעיקר את א-להים... כן, א-להים הוא הטבע, והטבע הוא א-לוהים. ואני תוהה, אז איפה בעצם אלקים?? היום אני מבין את ההבדל המבלבל, אכן אלקים הוא הטבע, הוא ברא את הטבע ומחייה אותו, אך אינו תלוי בו. הפוך. ואמנם אז, חשתי שאין זה אלקים שאני מחפש, לזה של שפינוזה אין שום השלכות על החיים עצמם. אני מרגיש שיממון מוחלט, ומברר לעצמי איך אני מתנהל עם מה שהוא אומר לי. מביט על חברי, האם אינם מבינים דבר מתוך דבר, האם אינם רואים שאין דבר ב'תורתו' לא משמעות, לא מוסר, לא ערכים, לא רצונות... לא כלום, לבד מפלפולים שמתיישבים על השכל שלנו? ואז עולה בי המחשבה, שאולי... אני פה לא בסדר... היום אני יודע שלא די היה ב'עינוגי השכל' של כל לימודי, אלא נשמתי זעקה שאינה מקבלת את מזונה ואצל שפינוזה אין שום זכר לנשמה. אין שום זכר למה שהוא למעלה מהטבע, מהחומר. ואני חושב לעצמי, כי לא סתם החרימו האורתוקסים את שפינוזה... היום, כשאני פותח את הרב קוק זצ"ל המתאר את שיטתו של שפינוזה כ"שיטה אריסטוקרטית שמתגדרת בהגיונות יבשים, שתו המוות חקוק על מצחם" אני מבין בעליל את מה שחשתי אז.
סיימנו עם החזרות למבחן והחלטנו לצאת להתרענן בבית קפה. כמה סמלי היה המצב ברחוב למה שקורה בתוכי. הכל סגור וחשוך! התיישבנו בגן הציבורי. החבר'ה התחילו לקטר מדוע בתי הקפה סגורים? ומה זה כאן, כפייה דתית?... אבל אני מרגיש בתוכי שחיים אחרים שוקקים שם ואני לא בתוכם. ואני גם לא בתוך חיי שלי. מרגיש כל כך תלוש ולא שייך, ועצוב כל כך...
פרשתי מן החבורה, איחלנו בהצלחה במבחן, והתחלתי ללכת לכיוון הבית. נדמה היה לי ששמעתי אותם אומרים שאלון קצת ירד מהפסים... וגם אם לא שמעתי, הייתי בטוח שעתה אהיה מושא שיחתם, כי כך היה נהוג אצלנו, 'להתעדכן' בנעשה עם כל חבר, לפרטי פרטים של חייו הפרטיים. אז, זה נראה לי כל כך טבעי, גם תפס חלק גדול משיחותינו.
אך היום, אני בטוח שכאשר אני יוצא ממקום כלשהו איש אינו אומר דבר, גם לא מניד עפעף אלא כולם ממשיכים בשלהם. כי כך לימדונו הלכות לשון הרע, וכך נטבע בנו, שאין חוקרים ואין שואלים בעניינים שאינם נוגעים לנו. על כל פנים בהגיעי לביתי מיד ניגשתי אל המגרה וחייגתי אל הרב, תמהתי שאינו משיב לקריאת ה'שלום' שלי, אז הסביר לי בקולו השקט כי בתשעה באב אין נותנים שלום, ובהגיעי אליו עוד הושיבני לידו על הרצפה... אינני מבין, אני אומר לו, כך על בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה??? והוא מחזירני בתשובתו אל השיעור בנושא ה'זמן', ומשיב לי: כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו...



מאמרים נוספים מעלון פרשת דברים תשעח:
אהבה רבה אהבתנו - הרב דב ביגון
כבר לא נהיה עם אחד חלילה - הרב שלמה אבינר
שנורקלים. סיפור - הרב זיו רוה
ישראל ותורה - הרב דוד לנדאו
ציפייה פעילה - הרב יורם אליהו
בדיחידוש - הרב יואב מלכא
כשתשעה באב ושבת נפגשים - הרב יוני לביא
לַהֲרֹג כֹּוהֲנֵי נוֹב - הרב שלמה אבינר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: