ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


בדיחידוש לפרשת ואתחנן

הרב יואב מלכא

בדיחידוש
הרב יואב מלכא
"יש שני סוגי אנשים שלא אומרים כלום:
השתקנים ואלה שמדברים יותר מדי."



מעלתו העיקרית של האדם מתמצית בכוח הדיבור. הדיבור בשימושו החיובי הוא כדוגמת דלי המשתלשל לעומק באר ומעלה ממנה מים חיים להחיות ולהפריח.
"מים עמוקים עצה בלב איש / ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ ה)
וכן הדיבור הוא ממוצע ב ין עולם המחשבה והמעשה ובכוחו לדובב את עולם הרוח, להלבישו במילים המעוררות את הרצון אחריהן לפעול כפי התוכן המדובר, והרצון הוא המשפיע על המעשה, ומעצבו בדמותה ובצלמה של המחשבה הראשונית טרם צאתה אל אוויר העולם. אך כדי שתצא תועלת הדיבור אל הפועל צריך להישמר משני קצוות המבטלים את תועלתו: ה"שתקנות" והיפוכה ה"דיבור המרובה".
ה"שתקנות" היא בת דמותה של ה"אִלמות" המסכלת את לידתו של העולם הרוחני הכמוס באוצרות הנשמה. ה"אִלמות" אינה יודעת להגות מחשבות, להפוך את ערטילאיותן למילים פועלות, להמיר אנרגיה רוחנית מופשטת שדבר אין לה עם מציאות הזמן והמקום לכוח פועל בתחתיות הארץ. האילם "עיקר מִטְרין חסר לו", הוא "נטול רחם" וממילא זרעי מחשבותיו אין להן "בית גידול" שבתוכו ישגשגו וישתלמו במלוא איבריהן ומתוכו יגיחו לאוויר העולם להחיות ולהפריח.
לעומת ה"שתקן האילם" יש זה המרבה בדברים, הפטפטן והמלהג .רוב הלהג מוכיח שאין כאן עסק אמיתי עם עולם הרוח. פטפטנות היתר מעידה שאין הדובר ניצב אל מול עולם רוחני שהוא חפץ בגילויו הטהור. ריבוי דברים מוכיח שאין כאן יראה של מי שניצב למרגלותיו של הר החוכמה, יראה הגוזרת עליו אופי מילולי הנשקל ב"שקל הקודש" בחינת "מעט המחזיק את המרובה". ומשה שהיה כבד פה וכבד ולשון, תכונתו זו בלטה דווקא בשל היותו ניצב תמיד למרגלות תכניו הנשמתיים הנשגבים שגזרו על אופי דיבורו להיות כלי טהור המכוון ומדויק ועולה בקנה אחד אל מול התוכן המחשבי שאותו היה חפץ להוליד. "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני הא-להים כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" (קהלת ה א).







(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:

כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו' . בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים: (רש"י)


(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:

רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים: (רש"י)



הערצת אומות העולם לישראל היא עמוקה ונלהבת דווקא כשאורחות חייה של האומה מהווים "מַרְאה" והשתקפות נאמנה של רצון ה' המתגלה ב"חוכמת" כלליה של תורה (מגמותיה הנאצלות), המתפלשים בבינה חודרת בתרי"ג מצוותיה המכוונות לקדש ולרומם את כל היש. וכששתי אלה מלבישות בחן והדר את גוף אומתנו, נפשה ורוחה, אז כל רואינו יאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", לנוכח הליכות חייו של עם שלם המתהלך על הארץ בקדושה ובטהרה, "רגליו בארץ וראשו בשמים והשם ניצב עליו". ויעיד על זה בלעם שחזה בתפארת סדריו של מחנה ישראל וחש בהשראה הנובעת מהם, ורוח נבואה לבשתו בעל כורחו וסוף סוף הוכרח להודות בגדולתם. אבל תיכף כשארג ולבוש חכמת התורה ובינתה מונח עלינו ברישול והזנחה כמותית או איכותית, אז כבר נשברות קרני שמש הדר חכמתה ובינתה על "מראתנו" הפגומה והיא כבר מתראית בפנים מקומצות וזועפות ואינה עוד חמדת הלבבות המפליאה כל רואיה. ואדרבא קיומה באופן חסר ונלעג כזה שיש בו זלזול וקהות הלב ביחס לקדושת כלליה ופרטיה של תורה - גורם שיֵַחַשְבוּ מקיְמיה כ"שוטים" חסרי דעת, אחר שעיוותו אותה מתוך שכחת הלב ונעשתה להם סם מוות במקום סם חיים.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: