תקציר:
שחר ומיה (שמות בדויים) הם זוג נשוי בשנות העשרים לחייהם. שחר” שבא ממשפחה ברוכת ילדים עם קשיים כלכליים” שואף להגיע לרווחה כלכלית ודבק במטרה. מיה” באה ממשפחה משכילה ועשירה. שניהם חביבים זל”ז” אך מיה חשה שמשהו לא תקין ביניהם ואינה יודעת להגדירו. מיה שיתפה שמצאה בשחר את הפשטות שחיפשה ולעומתה” שחר התנצל שאין באפשרותו להעניק לה את מה שנראה לו שחסר לה.
מאחר שמיה מרגישה כי שחר מונע אותה מלהתארח בבית הוריו” ביקשתי ממנו לשתף בתחושותיו באשר לבית הוריו. שחר נראה נבוך” (כמי שנתפס בקלקלתו). הוא שיתף בהיסוס” שהוא מתבייש כשאחיו רצים אל מיה ולא נותנים לה מנוחה. הוא מתבייש ברעש ובבלגן ושמבקשים ממיה לעזור בהכנת האוכל ” בסידור ובפינוי השולחן. מפריע לו” שאמו מספרת לה על יחסיה עם השכנות והוא מרגיש שאשתו לא מקבלת את מה שבאמת מגיע לה…”.
מיה נדהמה:”שחר! אלה הדברים שחסרים לי בחיים. אני נהנית מכל רגע עם האחים שלך. אני משלימה את הילדות שחסרה לי כל כך. כשמבקשים ממני עזרה אני מרגישה שייכת” ואמך מלאה חכמת חיים. אני לומדת ממנה על החיים” ללא גינונים מלאכותיים שהורגלתי בהם…”.
שחר הופתע. “חשבתי שלא נעים לך ושהחיוכים שלך בקרב בני משפחתי” הם רק נימוסיים…”” אמר. “תשאל אותי” במקום להחליט בשבילי ולפרש אותי”” ענתה מיה בתרעומת.
ביקשתי משניהם לשתף אותי בתחושות שלהם” כיצד כל אחד מרגיש מול משנהו. מיה אמרה:”אני מנסה להתקרב אליו כי הוא חשוב לי. מצידו” יש לי תחושה שהוא חסום כלפי…”. שחר נראה המום:”איך את חושבת עלי כך… מאיפה זה בא לך?… את כל הזמן בראש שלי” איך וכמה אני יכול לדאוג לרווחתך ולפנק אותך….ששום דבר לא יחסר לך אצלי…”
שאלתי את שחר למה הוא כל כך דואג” והרי מיה לא מבקשת ממנו מה שהוא טורח כל כך לתת לה. שחר ענה:”מפני שהיא רגילה לרמת חיים גבוהה ואני מרגיש חייב לספק לה מה שהיה לה בבית הוריה…”.
כעת מיה הזדקפה והתפרצה כנגדו :”נראה לי שאתה מדמיין. אני לא מאמינה לך שאתה דואג לי! אתה דואג לדמות שלך בעיני! אילו היית באמת דואג לי” היית שואל מה אני רוצה… הרי לא ביקשתי ממך כלום. אני רוצה אותך ולא את התחפושת הזאת. וכי אני לא יודעת שאין לנו האפשרויות של הורי??? אם הייתי מחפשת רמת חיים כלכלית גבוהה” הייתי מחפשת בחור עשיר… בחרתי בך בזכות הפשטות שאני כה מייחלת… אני מרגישה שלא נוח לך איתי. אולי זה המחסום שאני מרגישה ממך…”. מיה צנחה מותשת אל תוך הכיסא.
“אז מה אתה מרגיש מול אשתך?” שאלתי. “שאני לא באמת שווה. היא צריכה מישהו יותר טוב ממני… אם הצלחתי להכעיס אותה כל כך” כנראה שאני לא ראוי לה. בחיים לא שמעתי אותה מתפרצת כך…” ואז פנה אליה:” אני מצטער שלא טוב לך איתי… אני מבטיח… אני אשתדל… כל הזמן דאגתי רק שלא נגיע למצב כזה… ובסוף זה קורה לי….לנו”.
הסברתי לשחר שהחששות שלו הם כמו כתובת ב”וויז”. בכל דרך שיבחר” הוא יגיע לכתובת הזאת” שהיא הפחד שלו. שיתפתי אותם בסיפורו של איוב שתמיד דאג” “אולי חטאו בני…” ולאחר שהתייסר אמר:”כי פחד פחדתי ויאתני ואשר יגורתי יבוא לי”.
עתה זה היה ברור. שחר נאבק עם עצמו להיות מישהו” שנראה לו שאשתו רוצה שיהיה. ייתכן שזהו המחסום שמיה חשה.
סיכמתי את הפגישה בכך” שבזכות הכנות שנאמרה בחדר” עם כל הכאב” נוכל בפגישה הבאה” לבנות משהו חדש ויציב ביניהם.
מן הפרשה באור החסידות
“אתה הראת לדעת כי ה’ הוא הא-להים אין עוד מלבדו” (ד” לה)
בכך שגילה לנו את מהותו” הנעלית מהבריאה” איפשר ה’ גם לנו להתעלות מעל מגבלות הטבע. מעתה ואילך כל אימת שנקרה בדרכנו אתגר או ניסיון” עלינו רק להזכיר לעצמנו ש”אין עוד מלבדו” – קרי: שדבר אינו יכול להוות מכשול של ממש בפני מימוש כוונות ה'” שכן הכול” בחשבון אחרון” הנו חלק מה’. פיתוח תודעה זו בתוכנו מרומם את המודעות הא-להית שלנו לרמה שבה אנו מסוגלים לראות את מהות ה’ בכל מקום. יכולת זו” בתורה” מסייעת להחיש את ביאת הגאולה” שבה יתקיים הפסוק: “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”
(מתוך ‘להחיות את היום’ עם הרבי מלובביץ’ בהוצאת ידיעות ספרים).
“והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך” (ו” ו)
כתב רש”י: “אשר אנכי מצווך היום – לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (איגרת) ישנה שאין אדם סופנה (מחשיבה)” אלא כחדשה שהכול רצין לקראתה”. התורה מורה לנו להתייחס אליה בכל יום כאילו עכשיו קיבלנו אותה לראשונה” ולא כמו שמתייחסים לאיגרת ישנה שכולם כבר יודעים מה כתוב בה. אבל איך באמת אפשר להתייחס לתורה כחדשה בכל יום? הרי התורה ניתנה לפני אלפי שנים ומאז לא השתנתה” מהו החידוש שעליו מדובר פה?
על כך עונה רבי נתן (לקוטי הלכות” שחיטה ד” ג) שמה שמשתנה כל יום מחדש אינו התורה – אלא האדם! האדם ניצב כל יום בפני נסיונות ואתגרים חדשים” שלא עמד בפניהם קודם לכן. גם מבחינת המצבים שהוא נקלע אליהם” וגם מצד היצר הרע – כמו שאמרו חז”ל שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. כל יום עומד האדם בפני נסיונות מיוחדים: לפעמים יש נסיון של כעס” לפעמים של תאווה” לפעמים של עצבות וייאוש” לפעמים של קנאה. אף יום אינו זהה לקודמו. המטרה של כל זה היא כדי שיברר האדם ניצוצות חדשים מבין הקליפות” ועל ידי כך ישים את נשמתו ויזכה למצוא את נקודות האור ולקדש את השם בכל המקומות החשוכים והמלוכלכים…
וזה מה שאמרו רבותינו” שבכל יום צריכים דברי התורה להיות בעינינו כחדשים – משום שהמצבים והמציאות משתנים מדי יום” ובכל יום עלינו לפנות לתורה הקדושה כדי למצוא בה עצה איך להתמודד אתם. הנסיונות שמתחדשים עלינו גורמים לנו להסתכל על התורה מנקודות מבט חדשות” ולהבחין בה בדברים שלא הבחנו בהם קודם לכן.
(מתוך ‘שולחן השבת עם רבי נחמן’. מאת משה רט” אליהו טייב)
