ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


פרקי תשובה / אלון. ה

-----

פרקי תשובה / אלון. ה
ב"ה
עדיין קרוע בין שני העולמות. מצד אחד אני כבר מבין שכנראה נמצאה דרך שאותה ביקשתי כל חיי, בלי לוותר כמובן על תשובות לשאלות שלא נתנו לי מנוח, והרב שנקשרתי אליו מאיר אותה כזרקור. מצד שני, והמאזניים עדיין נוטות לשם, נרתעתי מהעובדה שאצטרך לוותר על 'העולם הגדול' ולסגור את עצמי באיזו ישיבה... נוסיף לכך התנגדות נחרצת של הורי ובוז מצד חברי. גמרתי אומר לקחת פסק זמן מההישאבות ליהדות ו'לנקות את הראש', לא לפני שסיפרתי לרב. והוא למרבה הפלא נתן את ברכתו במאור פנים כאילו ידע ש'המאור שבו יחזירני'...
והנה אני יושב 'ישיבה מזרחית' ובעזרת הנשימות מנסה להתחבר לכאן ועכשיו. מניח בצד את השכל ואת כל התפיסות והדעות שלי. רק אני בעצמי, מתוך תוכי יכול להציל את עצמי, ואת זאת אני עושה מתוך דממה מוחלטת. ושם, במקום הזה אני מבין שהשלווה מצויה בתוכי, ומעניקה לי ביטחון בעצמי. מצא חן בעיני שכאן השכל אין לו מקום, שהוא רק מטעה אותנו, בדיוק מה שחוויתי בלימודי הפילוסופיה.
וכך ככל שהעמקתי יותר בעשיית המדיטציה כדי לאחוז בשלווה המיוחלת, התחלתי להרגיש שוב שמשהו מתפספס... כמה שאני יושב יותר ויותר בתוך עצמי, השלווה הזאת מתחלפת בריקנות נוראית. והשאלות שדחקתי פנימה סובבות אותי ומבקשות כניסה, ואני, אני רק כאן, ורק עכשיו, טובע פתאום בתוך בלבול. ואני שומע קול בתוכי שאומר לי - זהו? הגעת לשיא... מה עכשיו? מי בעצם אתה? לאן אתה שייך? לאהבה ולאושר אוניברסאליים? אז מה מקומך כיהודי? מה המקום של עם ישראל בזן בודהיזם? ועוד, אני הולך ומבזבז את חיי ב'שב ואל תעשה', כי בעצם מכאן אין לי לאן להתקדם. יש משהו בזן בודהיזם שהזכיר לי את ההתלהבות מניטשה, גם כאן וגם אצלו אתה בתוך עצמך, אמור להחיות את עצמך. אך אתה גם סוגר עצמך בפני א-להים! ואני שוב חוזר למצב העגום של חוסר מוצא... ונזכר. יש מוצא.
בהססנות מה ובמעט ביישנות אני מתקשר ומספר לרב על החוויה העוצמתית של המדיטציה שהלכה והתפוגגה עם הזמן. והוא, בטבעיות משיב לי, 'גם אני עושה מדיטציה כל בוקר...' ולתמיהתי הרבה המשיך, 'אני מניח תפילין...' והוסיף להסביר לי כי אי אפשר לבטל כוחות שה' נתן לנו אלא להפך. הרגש, הדמיון, הרצון, התאוות ובראשם השכל, הם הם שמעצימים את חיינו, ולהם אנחנו נותנים ביטוי ב'מדיטציה' כל בוקר בהנחת התפילין... התפילין משעבדים את כל הכוחות האלו לכוח אחד, לריבונו של עולם...
אז מה כל כך תפס אותי במדיטציה הזאת? היום אני מביט על העבר, ונוכח לדעת, שבכל מה שעשיתי ולמדתי יש גרעין של אמת שתפס אותי, אבל הכול נעצר איפה שהוא. היום דווקא מתוך הדממה אני מגיע אל תוך עצמי, בהבדל עצום מאז, שעומד עליו הרב קוק בדבריו הנפלאים: "כשאין אור אלקים מאיר בה (בנשמה) היא מלאה חושך וצלמוות...". זהו. הוצאת את אלקים, הוצאת את החיים...

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: