ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהֽוֹרִישָֽׁם:

הרב יואב מלכא

בדיחידוש
מה ההבדל בין דאגת אם יוצאת עדת... לִבְנה לדאגת אם יוצאת עדת... לִבְנה
אם א: "אם לא תאכל 'אהרוג' אותך"
אם ב: "אם לא תאכל אמות"...

אהבת אם לבניה היא אהבה טבעית ומוכרחת בבחינת "הכרח אשר לא יגונה ולא ישובח" עד שתשתלם בדעת ותעלה לשורשה. ולכן תצטער האם בצער יוצאי חלציה ותשמח בשמחתם כי לה הדבר נוגע ממש ואין יקר בעיניה יותר מדאגת קיומו ותטרח ככל שיידרש להבטיח את הסיבות הדרושות לחיותו וראש וראשון להם דאגת מזונו. ולכן כאשר תגיע עת ארוחתו לא תסור דאגתה עד שיאכל עד גמירא, ואם לא יאכל עת צרה היא לה ממש ואפשר שתבקש להסיר כאבה בשני אופנים מתחלפים, הכל לפי אופיה הרגשי של האם. האופן האחד הוא במחאה רבתי כאומרת: מדוע אינך אוכל הרי אתה מכאיב לי בזה מאד ובזה אהובי אתה אויבי ואיך תעיז להכאיבני 'אהרוג' אותך (חלילה) אם לא תאכל" כי אהבה זו במצבה הראשוני שורשה היא באהבת עצמה של האם לכן לא תסבול שהנהגתו תכאיב לה. ואף שיש בתגובתה זו דבר והיפוכו כי איך תוכל להטיח בו כזאת עם רוב אהבתה אליו? אבל כבר ביארנו משפט האנוכיות עד לאן יוכל להתגלגל לעיתים אף באופנים הזרים להגיון. ויש עוד אֵם אחרת שדרך איומה הוא הפוך אם כי שורש שניהם הוא האנוכיות. ואמא זו מה היא אומרת? "אכול פן אמות אני" כי קשורים אנו האחד בטבור משנהו ובחיי חייך ובמותי מותך אם כן אכול מהר פן.... ואולי בזה יתרצה.


רש"י מן הפרשה
עקב ז יז
כִּ?י תֹאמַר? בִּלְבָ?בְךָ? רַבִּ?ים הַגּוֹיִ?ם הָאֵ?לֶּה מִמֶּ?נִּי אֵיכָ?ה אוּכַ?ל לְהֽוֹרִישָֽׁם:

רש"י
כי תאמר בלבבך: על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם...

לב אדם בטבעו "נופל" לנוכח ריבוי אנשים הבא כנגדו. כי על פי חשבון של מראית העין יש לריבוי הכמותי יתרון מספרי וארגוני של סך פרטיו, ומשני אלה יחדיו יתיילד כוח גדול. ומה כוחו של היחיד מול נחשול רבים שכאלה?!
אבל באמת אנו מוצאים פעמים רבות שיחיד או יחידים יגברו על רבים מהם כדוגמת אברהם אבינו ע"ה וחניכו אליעזר במלחמת ארבעת המלכים ששניהם לבדם (לפי דעה אחת) הניסום והרגו רבים מהם, וכן שמשון שהפיל אלף חללים בלחי חמור וסמוך למותו הרג בפלישתים יותר משהרג בהם כל ימי חייו. וכן החשמונאים אף שהיו מעטים מול רבים... יכלו ליוונים פעם אחר פעם והניסום לאיי הים כמבואר ביוסיפון. כי היחיד המעולה יתרונו על הרבים הוא מצד ניצוץ הרוחני ורוח אלוקים הניעורה בקרבו לעת קרב כמו אצל דוד מול גולית שבא אליו בשם ה' אלוקי ישראל.
ובשמשון נאמר; "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה-דן בין צרעה ובין אשתאל" (שופטים יג, כה).
וכן: "וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ השלושים (דברי הימים א' יב, יט).
וכן: "וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו" (שופטים ו, לד).
ועוד... נמצאנו אומרים שרושם הריבוי עם כל יתרונותיו הנה ניצוץ אחד שיוצא ממפוח הנשמה שרוח ה' נסוך בקרבה הוא שורף את כל העומדים כנגדו, וכמשל הפשתני והפחמי (בתחילת פרשת תולדות מובא ברש"י). ותעודתם של ישראל בעולם היא לגלות יתרון האיכות על הכמות, יתרון הרוח על החומר לעומת הגויים שאינם יודעים דבר זולת הכמות כמאמר דוד לגלית: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א' יז, מה).
וכן אלישע הנביא שהתפלל לה' שיפקח עיני נערו המבוהל נוכח גדודי ארם הסובבים את העיר דותן, ויראהו מי נלחם להם לישראל ותתיישב דעתו: "וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר, ה' פְּקַח־נָא אֶת־עֵינָיו וְיִרְאֶה; וַיִּפְקַח ה' אֶת־עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא, וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע׃".
זהו האמור כאן ברש"י:
"כי תאמר בלבבך... שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם..."
"שמא תאמר בלבבך" מצד ההרגש ההמוני, ותפסוק כי הרוב הכמותי הוא המכריע מערכות המלחמה "כלך לך מדרך זו" והעמיק עוד ועוד בלבבך ובא עד ציור האמונה העמוק מכל עמוק וטול ממנו את מבט האמונה החושף לעיניך את יתרון הרוח על החומר והבן כי "קשר רשעים אינו מן המנין".
אֵלֶּה בָרֶכֶב, וְאֵלֶּה בַסּוּסִים; וַאֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם-יה' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה, כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד
(תהילים כ).


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: