ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


פרקי תשובה - אלון / ו'

-----


ככל שהבנתי יותר שהקול שזועק בתוכי הוא קולה של הנשמה שאליה התוודעתי לאחרונה, כך גברו בתוכי הקולות האחרים הספקניים שהלכו והתחזקו בעזרת קולותיהם של חברי. מובן ששיתפתי אותם בגילוי הזה ובלבטים שלי אם להשקיע עצמי בלימודי יהדות. בדיעבד טוב שכך עשיתי כיוון שהמלחמה שבתוכי היתה שקולה, וכדי שאחד הצדדים 'ינצח' לא חדלתי לשאול ולעמת ביניהם כדי להעצים בתוכי את האמת. והדבר לא היה פשוט כלל וכלל. על דבר אחד לא היה לי שום ספק, הגילוי המרעיש שיש אלקים, ויתרה מזו - שהוא כאן ממש. הגילוי הזה ישב בתוכי בוודאות גמורה. זוכר שרציתי לזעוק לאנשים, שפשוט יתעוררו... אך לא יכולתי להסביר זאת במילים, זה היה משהו מעבר לשכל ומעבר לכל רגש מוכר...
וכך אני מוצא את עצמי מנסה לשתף בלהט את חברי והם... מצננים אותי. "אלון" הם אומרים לי בנימה של רחמים "אתה תמיד מתלהב מכל דבר, זה יחלוף", הפעם זה שונה, אני משיב להם. והם מוסיפים "אתה בטוח שאתה מוכן לאבד את החופש שלך?" ואני אומר להם שאני מרגיש בתוכי שדווקא עכשיו יש לי מין תחושה של חופש אמיתי. "אז מה, תהיה לנו 'דוס' מקובע עם חשיבה מוגבלת?" ואני אומר להם שדווקא מרגיש שהחשיבה שלי הפכה להיות חדה ופתוחה יותר. "תקשיב אלון, אתה סוגר לעצמך את החיים, ואת כל החלומות שלנו", ועם התחושה שאני דווקא נפתח ל'חיים', מרגיש בתוכי שיש משהו בדבריהם... והם ממשיכים "אלון, אתה כנראה עכשיו במשבר, ואתה הרי יודע שהאדם עצמו הוא שיוצר את א-להים כשחסר לו משהו...". כן, אני כבר משיב להם בקול ענות חלושה, נכון, חסר לי. חסר... ועוד כהנה וכהנה הם מדברים, ואני מרגיש שקולותיהם הולכים ומחלחלים בתוכי, עד שאני קם והולך. מתנתק מהם. וגם מעצמי...
נוסע לבית הורי. נתקף בפחד בלתי מוגדר והוא מדיר שינה מעיני. מרגיש לבד. לבד. שבוי במחשבות שמושכות פעם לכאן ופעם לכאן ואני אובד בתוכן... לאן אני הולך מכאן? שוב לרב? מסופק אם יוכל לעזור לי הפעם... כבר אינני יודע מה אני רוצה.
עם בוקר, אחרי לילה טרוף שינה, נוסע לכתובת שהשאיר לי. לבית המדרש. הייתי מופתע לגמרי מהמראה ומהקולות שעלו... לפתע הרגשתי גם שם עוף מוזר. מבולבל ונבוך ביקשתי לשוב על עקבותי. אלא שהרב הבחין בי וקם לקראתי, מחייך, כמו שמח לראותני. שם ידו על כתפי והובילני אל מחוץ לבניין.
הייתי נסער. לא זוכר מה אמרתי ומה שאלתי. הוא שקל את המילים שיצאו מפיו ברצינות ובנחת. "את הבירורים האלו, עליך לעשות עם עצמך ומתוך עצמך. לבדך. לא עם אף אחד אחר! תצטרך לעמוד באומץ מול כל הקולות מבחוץ שמבלבלים אותך, ולנסות לזהות את הקול האמתי שלך, של נשמתך, ששייך רק לך... נכון. זה לא יהיה קל... אך בסוף תרוויח את עצמך..."
המילים האלו, גם אם הותירו בי את רישומם, לא סיפקו לי מרגוע. והוא הוסיף וחייך "אני תמיד כאן"...

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: