ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד.

הרב אייל ורד

הרמז האלולי הזה המסתתר בתוך פסוק העוסק בעורלה ובעורף - מה משמעותו? שני האיברים המוזכרים כאן בפסוק, מבטאים בעצם שתי תכונות העומדות כמחסום בפני התשובה. אטימות ועקשנות.
אוטם שריר הלב - זוהי הערלה. הלב נעשה גס ועבה. לא חש בריחוק, בניתוק. הרבה עושה ההרגל, הרבה עושה החברה. ולאט לאט הלב מתכסה בעורלה.
העורלה יכולה להיות עשויה ממגוון חומרים. יש כיסוי אוטם מפלסטיק. הלב עטוף בשכבת פלסטיק ההופכת כל דבר למלאכותי, לא מרגישים באמת, לא חיים באמת. במקום שלמצוות יהיה טעם וריח, עולה מהם תחושה של משהו ממוחזר העשוי מפלסטיק.
עורלה יכולה להיות עשויה מברזל. קשיחות, של אחד שכבר ראה הכול, שמכיר ויודע הכול. ולבו לא נכון לשינוי, לתזוזה.
עורלה יכולה להיות עשויה גם מרעש, ממלל. מכל מה שאנו מקיפים את עצמנו בו כל השנה. והלב - לא מצליח להקשיב.
את העורלה יש להסיר. האדם נברא עם אטימות שיש להסירה כל הזמן, ובמקומה להיפגש עם רגישות.
הבשר המסתתר מתחת לעורלה הוא בשר רגיש, לכאב, לתחושה. וכזה הוא גם הבשר המסתתר מתחת לערלת הלב, רגיש, קשוב, שם לב לרמזים הנשלחים אליו מלמעלה. מחפש אותם, שואל ומבקש.
זוהי אחת המלאכות הגדולות של האדם - לעבור מגסות לעדינות. מלב גס ועבה, ללב עדין ומרגיש. והעדינות הזו, הרגישות הבאה אחרי מילת הלב, פותחת לפנינו עולם שלם של מושגים.
במקום לנוע על הציר של דיבורים אסורים מול דיבורים מותרים, נפתח לפתע ציר נוסף המצוי רק בתוך עולם הדיבורים המותרים - בין דיבורים משמעותיים בעלי תוכן, לבין דיבורים שאינם בעלי תוכן ומשמעות. ובין דיבורים עדינים נטולי ציניות, כנים וישרים, לדיבורים ציניים, עטופים בשמן של צחוק ופגיעות קלות, לכאורה לא מאוד נוראות, אך לא מאפשרות לשום קשר אמיתי להתפתח.
במקום לנוע על הציר של אוכל כשר או פחות כשר, נפתח לנו ציר עדין בתוך עולם האכילה, של האוכל הכשר ואף המהודר - בין אכילה ראויה ונכונה, של המועיל ולא של הערב, מתוך כוונה וכבוד לאוכל ולמי שברא אותנו ואת האוכל הראוי לנו.
במקום לנוע על הציר של תאוות ממון - כסף שלי או לא שלי, יושר או גזל, אפשר לנוע על הציר העוסק בממון שהוא כולו שלי - מה מקום הצדקה בעולם הזה, כמה אני נותן, ואיך אני נותן, ומה עם הארת הפנים.
במקום לנוע על הציר של תאוות עריות אסורה מול זו המותרת, של אדם עם אשתו על פי כללי ההלכה, אפשר לנוע בתוך העולם המותר ולעדן שם את הרגישות, את ההקשבה, את תשומת הלב, את התקשורת הזוגית הכי עמוקה שיכולה לבוא לידי ביטוי דרך המעשה הזה.
הסרת עורלת הלב פותחת לפנינו עולם שלם של צבעים ותחושות וקולות שעד עכשיו לא שמנו לב כלל שהוא קיים. עולם עדין יותר, מגוון הרבה יותר. נפתחים לפנינו ממדים אחרים בקשר עם הקב"ה.
בחודש אלול משהו בעורלה הזו מתרופף. תקיעת השופר שיש בה צד מחריד, מזכיר, מעורר, היא עצמה סוג של הסרה כזו. לפתע נשמע הקול המחריד ומעיר את כולנו, מזכיר לנו מה עיקר ומה טפל, ושכנראה נרדמנו במשך השנה, והאטימות תפסה מקום. אז הנה הגיע הזמן להתעורר.
ואז, ברגע הזה באה העקשנות. העורף מתקשה ולא מסכים להשתנות. אף שהלב כבר מרגיש שהגיע הזמן לשינוי ולהתחדשות, משהו בעורף נתפס ולא מאפשר. 'כבר התרגלתי', 'כמה פעמים ניסיתי וזה לא הלך', 'עכשיו זה אלול - אך מה יהיה אחרי'... ושאר טענות מן הסוג הזה.
על כגון אלו כתב הרב קוק באורות התשובה: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה: כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי שהוא החופש האלקי שאין עמו שום עבדות".
אם כך, צריך לקרוא לילד בשמו. זוהי עבדות. העקשנות הזו היא מחלה, מחלה של עבדות. אדם ששב בתשובה הוא אדם חופשי. חופשי לנסות. לאו דווקא חופשי להצליח.
העקשנות מונעת מאיתנו אפילו לנסות. הורגת את הניסוי עוד בראשיתו, באיבו, בשלב המחשבה שלו.
אך החופש הוא שהאדם יאמר לעצמו: האני האמיתי שלי אינו העורף האחורי והסטאטי, אלא הפנים הקדמיות והמשתנות. פנים רבות לפנים שלנו והן מגוונות במראה שלהן ומשתנות כל העת. יש בהם צחוק, וצער, ורצינות, וחיוך, וטרדה, ועיון והעמקה, ונהרה. הפנים משתנות ממצב למצב ומאדם לאדם.
וגם אנחנו מסוגלים להשתנות, להתעלות, להיות חופשיים באמת. כנראה בחלק מהנסיונות לא נצליח. אולי אפילו ניפול. אך כל גוזל שרוצה ללמוד לעוף, צריך להיות מוכן לכמה נפילות בדרך. החופש האמיתי הוא לא להצליח, אלא להצליח לנסות. והעקשנות חוסמת את האפשרות הזו.
בחודש אלול אנחנו חוזרים להאמין שיש לנו כנפיים, כנפי רוח, כמאמר הפסקה המפורסמת באורות הקודש, ושאנחנו מסוגלים לעוף מחדש, לשנות ולחדש כנשר נעורינו. הזמן גורם, האנשים גורמים, פרי הרימון ופירות החורף הראשונים שכבר החלו להופיע - גם הם גורמים שלא ניתקע בעקשנות העורפית הזו, ונאמין שהשינוי אפשרי. וכמו חודש אלול עצמו שמזלו בתולה, כאומר - ראו, הנה אתם חדשים, כבתולה תמימה, כתורת ה' תמימה, ודעו וראו שאפשר להסיר את עורלת הלב מחדש, שאפשר לעבור מגסות לעדינות. אנחנו חוזרים להאמין בעצמנו, ובעיקר - אנחנו חוזרים להאמין שמותר לנו לנסות, שאנחנו חייבים לנסות. גם אם אנחנו נכשלים שוב ושוב, לעולם לא נפסיק לנסות, כי עצם הניסיון הזה הוא מהותו של החופש והחירות. ובסוף, סופו לנצח.
*מתוך הספר 'רמזי אלול' העתיד לראות אור בקרוב.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: