פרקי תשובה – חלק ט’ / אלון

יצאנו ממחנה ההשמדה אושוויץ” אך המראות הקשים לא עזבו אותנו. אותה הארה שחשתי שם” אותה נקודת מבט-על נצחית שאחזתי בה” כאילו נשמטה ממני. ניסיתי לשחזר אותה ולדבוק בה אך התחושות הקשות והכואבות נותרו בעינן והעלימו אותה מעיני. אנחנו ממשיכים בטיול . קבענו כי נחזור ארצה סמוך לשנת הלימודים החדשה. ולמדתי לדעת כי גם החגים בפתח” ימים נוראים. חגים שעד כה לא אמרו לי הרבה. בדרך כלל היו אלה ימים של נופש משפחתי ובילויים חברתיים” אך משהו באווירה” בחוץ” תמיד היה נוגע בי באופן שאיני יכול להסבירו” וגם משכני אליו.
שוב יצאנו בערב מן האכסניה” להמתיק בשתיה מרה את מצב רוחנו” ושוב החלו חברי לדון במה שעובר עלי” ואיך אפשר להאמין בהימצאותו של א-לוהים אחרי מה שראינו. ואז אני זורק להם בחצי חיוך” שהעיסוק האובססיבי הזה שלהם בא-לוהים צריך להדליק להם ‘נורה אדומה’ שכן אם הוא אינו קיים אז למה זה מטריד אותם כל כך… ובלבי אני חושב כי את תחושתי הוודאית” שקניתי לא מזמן” בקיום א-לוהי בעולם – גם אם אינני מסוגל להסביר להם וגם לא לעצמי – אינני מוכן להמירה בשום תחושה אחרת!! היא כבר קנתה בתוכי מקום משמעותי אף שנדמה לי שהיא משחקת אתי במחבואים… אני פורש מהם” יוצא החוצה לאוויר הנקי ומתחיל לחשב חשבונות. מצד אחד אילו היה הרב מקרבני אליו יותר היו בידי תשובות להמון שאלות שיכולתי לעמוד אתן וגם מול חברי” אך מצד שני אני יודע שאם היה עושה זאת הייתי אולי נרתע” כפי שחברי טוענים שהרבנים מסיונרים” וטוב עשה שהשאיר אותי עם השאלות פתוחות כדי שאעמיק בתוך עצמי מתוך הקשיים העוברים עלי ולא אאבד את הרצון לחקור אחר האמת.
על כל פנים” אנחנו כאן” בלונדון. מרגיש ששמיה האפורים תדיר תואמים מאוד את תחושותי. מסתכל על חברי. הם שוב צוחקים ומאושרים. תמה על כך שאין להם שום שאלות אמיתיות. הם סבורים שאין א-לוהים במובן זה שגם אם ישנו אין הוא נוכח ומנהל את העולם ונראה כי זה כאילו משחרר אותם משאלות. ואני לעומתם מרגיש ששאלות כבדות” דווקא בשל האמונה שגיליתי בתוכי” מכבידות מאד על חיי ואני להוט להבינן. החלטתי שאחרי שנשוב לארץ” אנהל ‘דיון נוקב’ עם הרב על מי אני בכלל” ומדוע נשמתי איננה חופפת לאורח חיי” ומה בעצם א-להים רוצה ממני…
בינתיים ממשיכים בטיול” נקלעים לכנסיה. ובתום לב נכנסים. קלטתי את הקירות מכוסים בתמונות צבעוניות ענקיות של מה שנראה לי אלוהיהם הצלוב ו’מלאכים’ עם כנפיים” ברקע נשמעו קולות שירה של גברים ונשים עם הד חזק מאוד” וריח חזק מוזר שקראו לו קטורת… חברי סקרנים מאוד” אך אני” הרגע הקצר הזה שהייתי בפנים די היה בו להקפיץ אותי כנשוך נחש החוצה. מה קורה לי? למה זה קורה לי??? איזו אימה נוראה נפלה עלי פתאום… אינני מבין! חברי עדיין שם”
ואילו אני” אני שוב עומד בודד” בלב רועד” כעלה נידף ברוח זרה…