ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


מעכבי הנישואין- האשמה

אסתר אברהמי

שרון (שם בדוי) הגיעה בשנית, לאחר הפגישה הראשונה שבה היא ביקשה בעיקר שאתן במה לקולם של אלו שטרם נישאו. היא פתחה את הפגישה ואמרה: "למרות המחאה שלי בפגישה הקודמת, אני לא מתעלמת מהמציאות הקיימת. אין ספק שבתקופה האחרונה, גיל הנישואין התאחר מאד ויש אפילו כאלה שכלל לא רוצים להתחתן. גם אחוז הגירושין עולה בקצב מדאיג. יש משהו בחברה שלנו, שאני לא יודעת להגדיר, שנראה לי יוצר את המציאות הזאת ואני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה הזאת". חיכיתי מעט ואמרתי :
"חשוב לי להבין באופן מדויק יותר, האם את מעוניינת שנשוחח באופן כללי רעיוני על המציאות הקיימת, או שאת רוצה שנבדוק ביחד את הדרכים שלא תהיי חלק מהסטטיסטיקה הזאת?"...
שרון התכנסה בתוך עצמה למשך דקות ארוכות. נדמה היה לי שהיא נמצאת בהתחבטות עצמית ובהתלבטות, האם לחשוף את עצמה, או להמשיך להיות 'שופר' לחברה.
"לא ברור לי. אולי אני כועסת ומבקרת את הסביבה, כשבעצם אני כועסת ומבקרת את עצמי... קשה לי עם החיים בצורה כזאת... לא טוב לי. אני... מעוניינת בשינוי". נראה לי שדבריה, פתחו אפשרות לעבודה אישית. זכרתי שבפגישה הקודמת, שרון הדגישה שהחברה מאשימה את הרווקים. לכן כדי להתחיל בשינוי משמעותי, יש צורך להתייחס לתחושת ההאשמה.
פניתי אליה ואמרתי: "אני שמחה על הנכונות שלך לשינוי פנימי. אני מאמינה שכאשר רוצים מערכת יחסים חיובית ויעילה ביני לבינך, בין בני זוג, או בכלל בין אנשים בחברה, אין מקום לשיח מאשים. האשמה מרחיקה את האדם והחברה מאחריות אישית ומטילה אותה כלפי אחרים. כך שלא רק שלא יהיה שינוי, אלא תיווצר מערכת יחסים של התקפות הדדיות ואווירה עכורה וחסומה.
אין מקום להאשמה, גם מפני שכמאמינים בריבונו של עולם, אנו יודעים שהסיבוכים בתהליך התחייה של עם ישראל בארצו, גם בבניין הבית הזוגי, הם חלק מהתשובה והקרבה שלנו לריבונו של עולם. לכן, גם ובעיקר, הכנה נכונה לקראת זוגיות תוביל לבניין שלם יותר של עם ישראל. ככל שניצור שינוי אישי, כך נקרין אור פנימי שיאיר וישפיע גם על החברה סביבנו.
"נכון", אמרה שרון. "בהאשמות יש תחושה של מאבקים. זה ממש מרעיל את האווירה. זו גם הרגשה טובה במחשבה, שריבונו של עולם מבקש ממני להיות חלק מהמהלך של בניינו של עם ישראל בעצם ההתמודדות שלי עם הקשיים במציאת זוגיות. זה מעודד לחשוב כך...".
התרגשתי לשמוע את שרון אומרת זאת, בצורה כל פשוטה ותמימה. היא הייתה מוכנה כל כך לעבודה, שנראה לי שהיא כבר שכחה את הכעסים שהיו לה, וכל כולה ממוקדת בגיבוש תודעה בונה, שתקדם אותה. ההחלטיות שלה, שקודם גרמה לה להיות מרוחקת וכעוסה, סימנה עכשיו מטרות מקדמות....
בעוד אני שותקת, היא ממשיכה.. "יש לי הרגשה שכשאני כועסת ומרירה אני מאבדת את היכולת להקשיב למה שה' מנסה לדבר איתי דרך המציאות. החשיבה הזאת, שיש לי תפקיד בתוך כל המהלך הזה, מרגשת אותי וגורמת לי להבין שיש תכלית לכל הקשיים והאתגרים שהקב"ה שולח אלינו.
דבריה אלה, חיזקו אצלי את ההנחה, שהוסר המכשול הבסיסי שנקרא "האשמה" וניתן יהיה ליצור שינוי אישי, באווירה חיובית ונינוחה. שיתפתי אותה במחשבותי והוספתי, שיכולת הניתוח שלה והמודעות לעצמה, הם כלים מרכזיים בתהליך הצמיחה האישית.
" הערה: לכל אלה ששלחו מייל תגובה בהתרגשות, הזדהות וכאב, אשתדל להתייחס ולשלב את תוכן הדברים בהמשך. תודה לכם.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: