ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


סידרת ה'קודש שבחופש' - חלק ט"ו: החופש להיות אותנטי

נתן קוטלר

בשבוע שעבר ראינו שהאדם צריך ללכת במסלול המיוחד שלו בעבודת ה' ולא במסלול של אחרים. הפעם נעמיק במציאת הדרכים לאותנטיות.
מהי אותנטיות 'אותנטית'?
שאלה: ישנו ערך שהאדם יחפש וימצא את דרכו הייחודית ואדרבה, ככל שהאדם גדול יותר, כך הוא מחפש את עצמו ומברר ומדייק את דרכו יותר. וכך כתב הרב קוק "כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו" (אוה"ק ג, ער). אולם, לפעמים מרוב הכמיהה להגיע לאותנטיות ולכנות, האדם עלול ללכת בקיצוניות ולמצוא את עצמו במקומות הלא נכונים וכן עלול למרוד בקודש ובטוב שנדמים כפגומים בעיניו. אם כן, ישנה סכנה שהאדם ינסה ליצור אותנטיות מזויפת שאינה מחוברת לשורשה. ולכן, כיצד האדם יידע שדרכו באמת מובילה לאותנטיות?
ישנם לפחות שלושה סימנים לדרך ישרה שיבור לו האדם: לימוד תורה, רצון לעבודת ה', אהבת הבריות:
תורה מובילה לחירות
חז"ל מלמדים אותנו על הנאמר "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) - "אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). לימוד התורה מגדל ומעצים את האדם בכל ההיבטים, באישיותו ובשאיפותיו. התורה מבררת את הזהות הפרטית והלאומית שלנו. שהרי במרוצת החיים, האדם עלול לשכוח את מי שהוא באמת ולכן בלימוד תורה האדם מוצא את עצמו. ולכן, התורה היא המצפן שעל פיו יצעד האדם. ככל שהאדם מחובר יותר לתורה של חסד המביאה לידי מעשה, כך יוכל לברר את דרכו בישרות גדולה יותר.
ההבדל בין לחפוץ לבין לרצות
המלבי"ם מצביע על הבדל משמעותי בין חפץ לבין רצון. שהרי בלשון הקודש אפילו למילים נרדפות ישנן משמעויות שונות: הרצון נובע מהשכל ואילו החפץ נובע מהרגש. האדם עשוי לחפוץ בדבר מסוים מתוך תאווה או חמדה וכדומה. לעומת זאת, הרצון נקי מכל נטייה נפשית, כי הוא נובע מהשכל ומהבחירה החופשית של האדם. בכל התנ"ך אין מקום אחד שהמילה רצון מופיעה במשמעות שלילית. לעומת זאת, אנו מוצאים את המילה חפץ בהטיותיה השונות בהקשרים שליליים, כמו שנאמר על שכם בן חמור "כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב" (בראשית לד, יט) וכן נאמר "גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה" (ישעיה סו, ג).
האדם עלול להתבלבל בין החפץ לבין הרצון. ולכן כיצד יידע מהי האמת?
ישנם דברים שהאדם חפץ בהם, אך אינו רוצה בהם, כי כאשר האדם נמלך עם מחשבתו הוא לא ירצה בדבר רע. אך ישנם דברים שהאדם רוצה בהם, אך אינו חפץ בהם, כי התאוה והטורח יעצרו בעדו. ולכן, האדם נקרא להתבונן פנימה ולשאול את עצמו אם הוא עושה או נמנע מדבר מסוים מתוך חפץ או מתוך רצון? צריך לדעת שהרצון של האדם בפנימיותו הוא טהור וטוב כדברי המלבי"ם "שבאמת רצון האדם ומחשבתו ירצה לעשות מצות ה' רק שחפץ נפשו ימנעהו... וגבר החפץ על הרצון, ולפעמים יתאמץ האדם ויגביר רצונו על חפצו".
ולכן, הרמב"ם כותב בהלכות גירושין שכופין בעל שלא רוצה לגרש את אשתו עד שאומר "רוצה אני". הרמב"ם מתמודד עם השאלה - אם כופין את הבעל, איך ייתכן שהגט כשר והרי הוא נתן את הגט בניגוד לרצונו. אך לפי החילוק בין חפץ לבין רצון, הכל ברור. הבעל לא חפץ לתת גט, בגלל רגשות כאלו ואחרים, אך בתוך תוכו הוא ודאי רוצה לקיים את מצוות ה'. ולכן, הכפייה במקרה זה, מסייעת להתגבר על החפץ ולגלות את הרצון. ואלו הם דברי הרמב"ם: "לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו" (שם ב, כ). אם כן, בעומק העומקים של אדם מישראל ישנו רצון אמיתי וטהור לקיים את כל מצוות התורה, ואמנם ישנן מניעות וחסמים ולפעמים יצרו מתגבר עליו, ולכן כדי להחזירו לאיזון הראוי יש צורך לגלות את רצונו האותנטי.
אותנטיות 'אותנטית' מביאה לידי אהבת הבריות
רבי יצחק מוורקא שאל פעם "מהי הבחינה ליהודי לידע אם הדרך לעבודת השם שהוא הולך בה היא הדרך הנכונה?" והשיב "הבחינה היא אהבת ישראל. אם רואים שדרכו בעבודת השם מגבירה בלבו אהבה לבריות, סימן שדרכו היא דרך ישרה, ואם לאו - לאו!" (סיפורי צדיקים עמ' 95). וכדברי רבי חנינא בן דוסא "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג, י).
זאת ועוד, רבי מאיר מלמדנו כי "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות" (אבות ו, א). ומה הקשר בין לימוד תורה לשמה לאהבת הבריות?
רבי מנחם נחום טברסקי, האדמו"ר מטשרנוביל הסביר בספרו מאור עינים (אגדות הש"ס מסכת אבות): "אוהב כו' אוהב את הבריות כי זה כלל גדול כי מי שלומד התורה לשמה אוהב את הבריות וזה סימן גדול כשאינו אוהב את הבריות כנפשו בודאי אינו לומד עדיין לשמה". ולכן, הסימן המובהק ללימוד תורה לשמה הוא אהבת הבריות (תודה לאחי חיים אורי על ההפניה למקור זה).
לסיכומו של דבר, עלינו ללכת בדרכו של רבי שלימדנו "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב, א).
לתגובות: natanorot@gmail.com


תגיות: סדרת הקודש שבחופש



מאמרים נוספים מעלון פרשת נצבים תשע"ח:
תהא שנת עין טובה - הרב דב ביגון
שו"ת סליחות - הרב שלמה אבינר
טעמי תקיעת שופר - הרב דוד לנדאו
אתם ניצבים לפני ראש השנה - הרב חגי לונדין
רשי" מן הפרשה - נצבים - הרב יואב מלכא

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: