מידה בפרשה – ענווה

בגמרא במסכת ע”ז כ’ ע”ב נחלקו רבי פינחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. רפב”י אומר מידת החסידות גדולה מכל המידות” וריב”ל אומר “ענוה גדולה מכולן”.
ענווה” מסביר הרצי”ה” קיימת בשני מובנים: “יש ענווה כלפי הבריות” כאשר אין אדם מתנשא על חברו” אינו חושב את עצמו לסוג אדם אחר” אדרבא תמיד מוכן לעזור לאחרים… אך מעל הענווה במובן החברתי כלפי הבריות” מתנשאת הענווה כלפי ריבונו של עולם.. שהיא ההכרה שרבש”ע הוא מקור הכל” שורש הכל” כל מה שיש לנו אינו משלנו” אלא בא מריבונו של עולם ואין לנו מה להתגאות בו” כדברי רבי יהודה הלוי שהיה מגדיר הכרה זו בארבע מילים: “הכל ממנו ולא ממנו” הכל ממנו יתברך ולא ממנו” מאתנו” (עפ”י שיחות הרצי”ה בראשית עמ’ 33).
את הלימוד על גדולת הענווה מלמדנו הקב”ה במילים הראשונות של התורה.”בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” נאמר במדרש רבה “הה”ד ‘וענותך תרבני’ בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מזכיר שמו ואחר-כך מזכיר מעשיו” אבל הקב”ה אינו כן אלא קודם הזכיר מעשיו (“בראשית ברא”) ואחר-כך הזכיר שמו (“אלוקים”). “שמצד שהענווה היא יסוד כל השלמות של תכלית הבריאה רמזה הוא-יתעלה בפתח דברי התורה הקדושה”(הרב קוק מוסר אביך). והלימוד מכך הוא עצום. רבש”ע הכל יכול” שהכל ממנו” לא מתגאה במעשיו הנפלאים” בעולם הנפלא שברא” כי כל מטרתו היא לא לפרסם מעשיו” אלא להודיע להם אהבתו ודאגתו ושידעו לשמרו” ולא יקלקלו את העולם המתוקן שהכין להם כנא’ במדרש שאמר הקב”ה לאדם הראשון” ‘תן דעתך שלא תחריב עולמי’.
הרב קוק זצ”ל מרחיב ומבאר את מידת הענווה בספרו מוסר אביך. הוא אומר שאכן הענווה היא מידה טובה” אך בהשקפה שטחית היא עלולה להביא לעיצבון” אולם באמת בעומק שורשן הענווה והעצבות רחוקות זו מזו. שכן” מה גורם לאדם להיות עצוב? המחשבה שהוא בעל ערך מרומם והוא ראוי לגדולות” אך למורת-רוחו הוא מוצא בעצמו ‘חסרונות ומחסורים’ שלא כראוי לו. על כך אומר הרב” שזו באמת סיבה להיות עצוב” אך אין בזה כלל ממידת האמת. “אבל הענווה באה אחרי ידיעתו שאין ענינו בעצמו ראוי אל שום גדולה וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד ה’ עליו”” כשהאדם חי בתפיסה והרגשה זו” הוא לא ידע עצב” אלא ישמח במה שהוא זוכה ויודה לה’ על חסדו אתו. ומתוך כך יתאמץ לקנות עוד מעלות טובות” שכיון שהוא חושב שבאמת הוא לא ראוי לשום טובה ובכל זאת ה’ זיכה אותו במעלות ותכונות טובות” אז הוא מתמלא בטחון שה’ יזכה אותו בעוד דברים גדולים ונפלאים מאלה (ע”פ מוסר אביך עמ’ ס”ד).
מידת הענווה היא יסוד כל התורה כולה” שהרי מראשיתה למדנו מהי ענווה” ומי שהוריד לנו את התורה הוא העניו מכל אדם” והיא ניתנה על ההר שהנמיך עצמו בענווה. והיא הבסיס לחיבור לתורה ולהבנתה” ולדבקות בריבונו של עולם.
יהי רצון שנזכה לענוות אמת” כדברי הרמב”ן באיגרתו” “שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות”.