ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


סידרת 'הקודש שבחופש' - חלק י"ח: חופש, בחירה ורצון

נתן קוטלר

מן המפורסמות שבתקופה מסוימת היה הרב צבי יהודה חבר בליגה נגד כפיה דתית (ראה לנתיבות ישראל סוף ח"א). הרצי"ה לימד אותנו לדורות שבניין אמיתי ובר-קיימא אינו יכול להיבנות מתוך כפיה, אלא רק מתוך חופש, בחירה ורצון.
מדוע המשכן עדיין קיים?
שאלה: חז"ל מלמדים אותנו שהמשכן עדיין קיים "דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. היכא? [=היכן?] אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה ט, א). השאלה היא מה יש במשכן שבזכותו הוא קיים לנצח?
תשובה: המשכן נבנה מתוך רצון כפי שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב). המשכן שנבנה מרצון עדיין קיים ועתיד הקב"ה לשרות במשכן. "ומפני מה משכן קיים היום? מפני שעשאוהו כשירין בנדיב לב, וקשין לפניו של אבינו שבשמים להפסיק כל שנעשו על ידי כשירין בנדיב לב. ושכרן שעשאוהו בנדיב לב שעתיד הקדוש ברוך הוא שיבוא וישרה בתוכו כמדה ראשונה, שנאמר 'עורי צפון ובואי תימן וגו' (שה"ש ד' ט"ז)" (אליהו רבה כג). אנו לומדים מכאן יסוד גדול - מה שנבנה מרצון מחזיק מעמד לטווח הרחוק.
כח השלום גדול מכח המלחמה
שאלה: עולי מצרים קידשו את ארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בארץ (ערכין לב, ב). אך השאלה היא מה קורה בתקופת הגלות? לפי שיטת הרמב"ם הקדושה שעולי מצרים קידשו את הארץ (קדושה ראשונה) היתה רק לשעתה, אך לא לעתיד לבוא. ולעומת זאת, דווקא הקדושה שעולי בבל קידשו את הארץ (קדושה שניה), היתה לשעתה ולעתיד לבוא (רש"י יבמות פב, ב; הל' בית הבחירה ו, יד-טז). השאלה היא מה ההבדל ביניהם? מדוע קדושה שניה היא נצחית?
נראה שתי תשובות לשאלה זו:
תשובה: הרעיון הוא שעולי מצרים קידשו את ארץ ישראל באמצעות כיבוש מלחמה. אך עולי בבל קידשו את ארץ ישראל בדרכים דיפלומטיות בהצהרת כורש ובקניין חזקה (רמב"ם שם טז; תוי"ט עדיות ח, ו). לכן קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא כי המלחמה אמנם טובה לשעתה, אך אינה מספיקה לטווח הרחוק. אולם, קדושה שניה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא כי כח השלום גדול יותר. ולכן דוד המלך שהיה יכול לכבוש את מקום המקדש במלחמה, בחר דווקא בשלום וקנה את מקום המקדש מאֲרַוְנָה היבוסי (שמואל ב' פרק כד; מנחת חינוך רפד, ו).
מכאן רואים שכפיה ומלחמה אינם אידיאל, אלא הכרח, ואילו הכוח של השלום והרצון גדולים מכוח המלחמה. [חשוב לציין שאמנם גדול כוח השלום מכוח המלחמה, אך רעיון זה נכון רק כאשר ניתן לממש את כל המטרות בדרכי שלום, וכמובן אם לא - יש להילחם. כדברי הרב יעקב אריאל "המלחמה היא הברירה האחרונה, ועם זאת הלגיטימית" (תחומין ה' עמ' 175)].
נראה הבדל נוסף בין קדושה ראשונה לשניה:
קבלת התורה מרצון מביאה לידי קדושה נצחית
שאלנו לעיל: עולי מצרים קידשו את ארץ ישראל לשעתה, אך לא לעתיד לבוא. ולעומתם, עולי בבל קידשו את הארץ לשעתה וגם לעתיד לבוא. מדוע הקדושה השניה היתה גדולה יותר מהראשונה?
נראה תשובה נוספת לשאלה זו:
תשובה: בהקדמתו של שו"ת עונג יו"ט נאמר שההבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שניה, הוא שבקדושה ראשונה, עולי מצרים עלו לארץ לאחר שקיבלו את התורה בכפיה, כפי שחז"ל דורשים על הפסוק "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז): "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). לעומת זאת, בקדושה שניה, עולי בבל עלו לארץ לאחר שקיבלו את התורה ברצון כפי שנאמר: "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים' (אסתר ט, כז), קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת שם).
ומאחר שעיקר קיום התורה הוא בארץ ישראל כדברי הרמב"ן "כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'" (ויקרא יח, כה). לכן, עולי מצרים קידשו את הארץ לשעתה ולא לעתיד לבוא כי התורה התקבלה בכפיה. אמנם הכפיה היתה טובה לשעתה, אך לא היה בכוחה להחזיק מעמד לטווח הרחוק. אולם, עולי בבל קידשו את הארץ לשעתה וגם לעתיד לבוא, כי התורה התקבלה מרצון ומה שמתקבל ברצון מחזיק מעמד לנצח.
לסיכום, למדנו שישנם מקרים שהכפיה טובה לשעתה, אך בניין אמיתי אינו יכול להיבנות לטווח הרחוק בכפיה, אלא מה שנבנה מתוך רצון, שלום ומחופש הבחירה - מתקיים גם בעתיד.
לתגובות: natanorot@gmail.com

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: