“אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. (פרק ו פסוק ט)
רש”י:
אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ – וּבְאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר (להלן כד”מ): “אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו”. נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ” אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְּצִדְקוֹ מֵאֵלָיו.
נוח” אף שהיה צדיק תמים וּוְדאי שעין ה’ על צדיק כזה לשמור דרכיו לבל ינזק” הנה יצויר שעם כל מעלתו עדיין הייתה בקרבו איזו בחינת דקה של “יישות” והרגשת נפרדות מה'” שיש בה די כדי לפגום ולו במעט את הדמות ואת השווית הרצונות השלמה של צדיק כזה לרצונו יתברך. וממילא מה שהוא מחסר מן הנוכחות והפעלתנות האלוקית בקרבו – מכח קורטוב היישות שמקננת בו – הריהו נשלם על ידי הסעד והתמיכה האלוקית. מה שאין כן אצל ה”חסיד” שכל מגמתו לעשות נחת רוח לבוראו ורצונו נמשך ממש מרצון ה'” מגודל אהבתו אליו” וזו אהבה בתענוגים ממש” עד שיצויר שהאלוקות כבר אינה משגחת עליו מבחוץ וסועדת את כוחו כדי להצליח דרכיו ולשומרו מפגעים – אלא נמשכת מתוכו פנימה מעומק “שמחת הרצון החופשי” שלו עצמו. וחסיד כזה ודאי “מתהלך מאליו בצדקו” והליכותיו נפעלות ומתברכות מתוכו מבלי צורך והכרח של “סעד ותמך” חיצוניים” הבאים למלא את מגרעתה של “מובלעת היישות” השוכנת עמוק בקרבו של צדיק כנוח” ואינה מניחה לו להיות “מתברך מתוכו”. חסיד כאברהם הוא כ”חי הנושא את עצמו” עד שלא ניכר הפרש בין התעוררותו העצמית לגמור מפעליו הקדושים לנוכח כל המניעות העומדות בדרכו” לבין הסיעתא דשמיא הפוסעת לימינו לתומכו. וכדוגמת האב שאמנם בתחילת חינוך הבן הוא עוד מסייעו בגלוי” אבל כפי בגרות הבן כבר לא ניכרת כל כך התערבות האב כי נשלם רצון הבן להיות פועל פעולתו בחופש רצונו” אף שוודאי גם אז עין האב פקוחה עליו מדאגתו ואהבתו לבנו אבל לא באותה המידה של “צריך סעד לתומכו”. וראוי לה לאומה הישראלית שתעודתה וגורלה הם גילוי דבר ה’ בארץ בעצם הליכות חייה כולם” שגדול בענקים כאאע”ה יהיה צור מחצבתה וממנו יהיה מטה עוזה של האומה “להתחזק ולהתהלך בצדקה מאליה” .
