דבקות בד’

יסודו של אברהם אבינו הוא: “אוהב את המקום – אוהב את הבריות” . מי שבאמת אוהב את הבורא” אוהב מתוך כך את הבריות של הבורא. יש מדרגות באהבת הבריות: יש אהבה בקטנות ויש בגדלות. אצל אברהם אבינו אנו פוגשים ענקיות של אהבה שנמשכת מענקיות דבקותו בד’. במשנה יש הגדרה: כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו . והראשון – “עין טובה”” עין יפה. אהבה וסימפטיה אל הבריות” אל שמים וארץ” אל כל הבריאה כולה. לעומת זאת” יש סוג אנשים כאלה שאין להם יחס טוב לנבראים” אלא פסימיות. הם “ברוגז” עם רבונו של עולם. יש להם ביקורת עליו” מתוך כך הם “ברוגז” עם הבריות.
כל המידות האלה של אברהם אבינו נמשכות מתוך דבקותו בד’ – ולא להפך. שיא הדבקות והאמונה ושיא ה”משמעת האלוהית”” מתגלה בפרשת העקידה. העקידה אינה רק התגברות על רחמי האב על בנו יחידו. עקידת יצחק היא הפקרת האידיאליזם של ה”גוי הגדול” . על בן זה יש הבטחה אלוהית” שמתוך המשך של חינוך” “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו” ” יקום ממנו עם שיקדש שם השם ברבים. פתאום מופיעה גזירה אלוהית שהיא” לכאורה” ביטול כל המשך הדורות” הריסת האידיאל של קידוש השם הגדול וביטול כל העתיד. ובכל זאת” אברהם אבינו הלך אל “אחד ההרים אשר אומר אליך”” “וירא את המקום” “ראה ענן קשור על ההר” ” ענן שהוא הופעה של שמימיות בארציות” בדומה לענן המרחף על המשכן” “בענני ענן” . למרות הקושיא הנוראה על רבונו של עולם” שכאילו חזר בו מהבטחתו” הולך אברהם אבינו למסור לא רק את המשפחתיות שלו אלא גם את הרוחניות שלו.
מן העקידה נמשכים אלינו לא רק זכות אלא גם כח נשמתי. נקבעה דבקות אלוהית עד כדי מסירות נפש” מכח האבאיות של צור מחצבתנו” הנמשכת מאז ולעתיד כמו שנאמר “ד’ יִרְאָה… ד’ יֵרָאֶה” ” בלשון עתיד. ככל שנרבה מסירות נפש על שקידת התורה” יותר נזכה לגבורת התורה ולרוממות רוח” ומתוך כך לגבורת התישבות הארץ ובנינה. “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” .