ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


ההשתחוויה לאבק הרגליים"

הרב יואב מלכא

וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם - כַּסָּבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם, וְהִקְפִּיד שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס עֲבוֹדָה זָרָה לְבֵיתוֹ...."

פרק יח פס ד
רשי

"ההשתחוויה לאבק הרגליים" מרמזת על התמכרות לנדידה בדרכים כאילו היא תכלית ומטרה לעצמה, הפרזה נפשית חולנית של "ויסעו" מבלי "ויחנו", פיזור שאיננו נפתר לכינוס והשתרשות.כדוגמת עשיו "איש הציד איש השדה" שיש בו את תכונת השיטוט החיפוש והעדר המנוחה, אבל אין שאיפה זו זורמת אצלו ממרום "אצילותה" אל בחינת ה"מלכות", אל הופעה ממשית "ביתית". אין לו בית!! הוא עסוק רֹוב זמנו במסעות אל "חללם החיצון" של החיים, סובב בם בלא תכלית וצד!!! צד בגופו בעיניו, בנפשו, ברוחו, מקעקע יסודותיו של כל בניין, וכל הנקרה בדרכו נתון לסכנה ממשית של הפרת שלוותו, מנוחת נפשו וזיעזוע נקודת ארכימדס שלו.
ולעומת "נשמה ערטילאית" זו של עשיו יושב אברהם אבינו ע"ה "פתח האוהל כחום היום", על גבולם של שני עולמות: עולם הבית והמסגרת, והעולם המרחבי הפתוח = "מרחב השוטטות" ומתווך ביניהם, מבקש אחר עוברי אורח המשתחווים לאבק רגליהם ונודדים בלא תכלית במדבריות החיים ופותח לפניהם את חלל ביתו, בית גידול להניח בו את זרעי התנסויותיהם שרכשו להם בעידן השוטטות, ומסייעם להצמיח מתוכם קומת אישיות שלמה, קומת נאמנות לעצמם ולאלוקיהם. "...ואת הנפש אשר עשו בחרן" ובאונקלוס: "ששעיבדו לאוריתא" זהו אברהם, שהכנסת האורחים שלו נדמתה בעיני חז"ל כ"חדר לידה" ולא נחה דעתם עד שאמרו: כל המכניס אורחים לביתו, אם אשתו עקרה יולדת!! זהו אברהם האדם הגדול בענקים, שכל מסעותיו הם כנחלים הזורמים אל הים הגדול, אל התכלית האחרונה של בניין החיים השלמים: "ויעל אברם וגו' הנגבה" (יג א) - וברש"י: "לבא לדרומה של א"י כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה להר המוריה..."
כל מסעותיו הם אל עבר מקום המקדש בית האלוקים. וכן יעקב אבינו ,עיקר תכונת ומטרת מסעיו היא לשם בניין הבית, עד שגם בתוקף גלותו המרה בבית לבן הנבל הוא שוקד על הקמת ותקנת ביתו, נשותיו, בניו, וחילו הממוני, ולא לחינם אמרו חז"ל שיעקב קראו לבית המקדש "בית", בית אלוקי יעקב. וכל פיתוייו של עשיו להתלוות עמו שעירה נענו בסירוב "אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה..." כי יעקב הוא בנאי ומלאכתו מלאכת מחשבת מראשיתה ועד סופה.
גם כיום יש כאלה שיצר הנדידה מפתה אותם לנדוד ולנדוד, לאסוף חוויות מכל הנקרה בדרכם, אבל מבלי לבוא לידי מסקנה ברורה בדבר תכלית החיים ועיקר בניינם וייעודם. איזו מין הסתפקות בעצם חווית השיטוט מבלי לצרפה למכלול שממנו כבר הולך וזורח אור התשובה. הרבה ידע אצור בילקוט הדרכים שלהם, אבל אין אור התשובה מאיר כהלכה בכל המוני פרטים, פלפולי פלפולים שאינן אליבא דהילכתא שאין בם חתירה...


תגיות: תכלית החיים | קביעות | פרשת וירא



מאמרים נוספים מעלון פרשת וירא תשע"ט:
עין טובה - הרב דב ביגון
פרשה ונפש בחבלי משיח - וירא - הרב אלישע וישליצקי
זריזות - הרב יורם אליהו
דבקות בד' - הרב דוד לנדאו
הרחיבי מקום אהלך - הרב אייל ורד
חרטה אחרי אירוסין - אסתר אברהמי

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: