ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויגש
פרשה נוכחית: ויחי
פרשה הבאה: שמות
 


פרשה ונפש בחבלי משיח - תולדות

הרב אלישע וישליצקי

שיחות הרב אלישע וישליצקי שליט"א לפרשת השבוע
לדרוש את ה'
שיחה לפרשת תולדות

עבודה שבלב
השבת נפגוש מושג מיוחד מאוד ביחס לתפילה. התפילה נתפסת, בצדק, כזרימת הנפש של האדם. אולם, התורה אומרת: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יג) וחז"ל פירשו: "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפילה" (תענית ב ע"א). מדוע נקראת התפילה עבודה?
השבת נפגוש את הפועַל שהתורה משתמשת בו לתיאור התפילה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, כא). אין זה מקרי שהתגובה האלוקית מתוארת במילה מאותו השורש: "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". אומרים חז"ל (סוכה יד ע"א): "למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר?" 'עתר' הוא סוג של כלי חקלאי, קלשון, מעין מזלג גדול המעביר את התבואה ממקום למקום. ובתוך תהליך המעבר הזה חלים סינון והפרדה בין הקליפות לבין הגרעינים. אם כן, מדוע נמשלה תפילת הצדיקים לקלשון, לעתר? אומרת הגמרא: "מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות".
הפועל 'מהפכת' אינו מתאר שינוי של הרצון האלוקי חלילה, אלא גילוי של עומק חדש במציאות הנפשית שלא היה קודם, וגורם להעברת ההשגחה האלוקית במציאות למידת הרחמים.
תפילתם של יצחק אבינו ורבקה אמנו היא תפילה שמגלה כוחות חיים חדשים. תפילה שמבררת כי לא די בזרימת הנפש כשלעצמה המשמשת רק כלי לעבודה, אלא נדרשת עבודה בלב - לטהר ולזכך כמה שאפשר את נקודת הכּוונה; האם אני רוצה ילד כי זה מה שאני רוצה לעצמי, כי זה מה שחסר לי, או שאני רוצה לשרת את הקב"ה, את מהלך הגאולה? אנו בוכים ומתפללים על החולה למען יבריא, האם דרך הבראתו אנו רוצים לגלות את אלקים שנותן חיים, שהרי כל סיבוך בחיים מעכב את גילוי הופעתו בעולם?... זה הבדל עצום בכוונות, זה הבדל עצום ברצון, זה הבדל עצום בכוחות הנפש.
לא אנו בוחרים את החיסרון שה' יוצר כדי שנוכל לגלות כוחות חדשים. תפקידנו הוא לעסוק בשאלה: אם יש חיסרון או עיכוב, כיצד נוכל להיבנות ממנו ולבנות משהו חדש בנפש שלא היה בה קודם, שמקרב אותנו אל הרצון האלקי?

לדרוש את ה'
הדבר הזה בא לידי ביטוי בהמשך הפרשה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב). האמירה "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" אין כוונתה בשום אופן שמוטב היה אילו לא היה לי כלום, אלא כפי שרש"י אומר במקום: "ותאמר אם כן - גדול צער העבור. למה זה אנכי - מתאוה ומתפללת על הריון?" אם כך, מה פירוש "ותלך לדרוש את ה'"? האם היא הולכת לחפש סגולות? 'מופתים'? קיצורי דרך? הנחות? או כמו שאומר רש"י על פי חז"ל: "ותלך לדרוש - לבית מדרשו של שם". ושם מתברר שיש לה תפקיד: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג).
שני לאומים, כרגע הם בבטנך, והם יצאו ממעייך, ובין הלאומים האלה, בין יעקב לעשיו - עולמות שונים - שורר מתח גדול, 'לאום מלאום יאמץ'. וכשהיא יודעת את הכיוון, את המטרה, את הערך, מלמד אותנו רש"י, אפשר לעמוד בקושי.
אנחנו צריכים לנסות להיפתח לכך שלא נהיה מכורים ל'נזיד עדשים'. לא למכור שום ערך, שום אמת, שום תוכן גדול של החיים תמורת טובות הנאה, הנאות של רגע, רווחים של רגע. הזכאות של יעקב אבינו מבטן ומלידה ולאורך כל חייו, להיות "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים " - היא חלק ממסירות נפשו על האמת.
אבל עשיו, שמוכן למכור את בכורתו בעד נזיד עדשים - אינו ראוי לבכורה. הוא אינו ראוי לקבל אחריות. אמנם לא קל לשאת תמיד את משא האחריות, לא קל לעלות איתו בהר, ולהמשיך איתו בפיתולים ובכל העיכובים, אבל כל זה תלוי במידה רבה במה שהאדם מחובר אליו. "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'".
היום, היכולת להתחבר לתורה באמת, בלי חשבונות, בלי אינטרסים, היא יכולת לאומית. רואים את זה בגרעינים, בקהילות בכל רחבי העם והארץ; בקישור לתורה, בלימוד בשעות הפנויות; אבות ובנים, תלמודי תורה בצהריים. רואים את זה על כל שעל, זה מעל כל ה'קטלוגים', מעל כל ההבדלים החיצוניים. ישנם הבדלים, ואנחנו לא מטשטשים אותם. אבל חלילה חלילה, שלא אחשוב את עצמי, שמאחר שאני מזהה את עצמי חיצונית כשייך לקבוצה מסוימת, אז אני קשור לתורה, ומי שלא - לא. נעזוב את כל הקטלוגים האלה. נהיה 'עם חופשי בארצנו' במלוא מובן המילה של חופש אמיתי, של חירות של תורה.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: