ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


"ותכהינה עיניו" - על העיוורון

הרב ליאור אנגלמן


בשנה שעברה הזדמנה לי חוויה מיוחדת, הנחיתי סדרת סדנאות כתיבה בספרייה לעיוורים ולבעלי לקויות ראיה. דמיינו לעצמכם שולחן ארוך סביבו שנים עשר אנשים שמשתוקקים לכתוב את מה שאינם יכולים לראות. כל אחד כותב במכשיר מיוחד משלו, מחשבים קוליים, מקלדות בכתב ברייל, ועוד שפע של המצאות שמאפשרות לקרוא ולכתוב. וזוהי רק ההתרחשות הגלויה. מתחת לשולחן יש התרחשות נסתרת - כלבי נחייה שמנהלים חיי חברה משלהם ועובדים על מידת הסבלנות עד שתיגמר הסדנה (אחד מהם נשבר באמצע, חשב שאין רואה, נטל לעצמו עוגיית שוקולד מפינת הקפה, התבונן בי במבט של 'אל תגיד לאף אחד' וחזר אל מקומו).
היה לי עונג להכיר מקרוב אנשים שמתמודדים עם היעדר החוש הדומיננטי ביותר של האדם, יש מהם שנולדו אל חיי העיוורון ואחרים שאיבדו את מאור העיניים ומתמודדים עם האובדן. חדר הסדנה תסס והיצירות שנכתבו היו מלאות חיים, ובכל פעם בדרך חזרה ניסיתי להתאים את האנשים שפגשתי עם אמרת חז"ל המפורסמת על הסומא שחשוב כמת. לקויי הראייה שפגשתי חיו במלוא תעצומות החיים, המוות מהם והלאה.
ניסיתי לפטור את הסתירה בפתרון של חילופי הזמנים, הרי העיוורים של ימי חז"ל לא זכו לכלבי נחייה ולכל מכשירי ההנגשה, ואולי בשל כך לא יכלו לתפקד וליטול חלק בחיי החברה, רש"י אפילו כותב שהיו העיוורים כלואים בביתם ולכן נחשבו למתים, והיום, כשהם יכולים יותר ויותר למצוא עצמם בחברה הרי דברי חז"ל פחות מיוחסים אליהם. אבל מן הסתם אין זו התמונה השלמה, הרי דרכם של חז"ל להגדיר מהויות ולא לתאר מצב טכני כזה או אחר. הם כללו באלה שחשובים כמתים גם את העני, המצורע וחשוכי הילדים (נדרים סד, ב), ובעלי התוספות מבארים שהכוונה היתה לתאר את סבלם שקשה כמוות ולעורר את הציבור להתפלל עליהם ולא להשלים עם מצבם. במובן זה הטבת מצבם של העיוורים היא אולי עדות על האכפתיות של הציבור מן העיוורים ועל תפילות שנענו ומשאבים שהוקצו.
ובכל זאת, יש כאן משהו נוסף. הוא מופיע בסוף דברי רש"י (בראשית כח, יג): "לפי שכהו עיניו... והרי הוא כמת ויצר הרע פסק ממנו". זו כבר הגדרה אחרת. העיניים הן מתנה גדולה אבל הן מקור להתמודדות יצרית. מצד אחד היצר הוא כוח החיים, ולכן יש בעיוורון משהו מן המוות, ומצד שני, העיוורון מתגלה כאן כמתנה של חיים שיש בהם הזדמנות לא ליפול, או ליפול פחות. במילים אחרות, המכשולים העומדים בפני העיוור הם פיזיים ולכן הצטווינו "לפני עיוור לא תיתן מכשול", אבל דווקא בפני המכשולים הרוחניים הוא מוגן יותר.
כשחושבים על זה, כך הסתכלו חז"ל על כל בעלי המומים והקשיים. מצד אחד הם מפסידים כוחות חיים שזכו להם בני אדם בריאים ורגילים, אך מצד שני דווקא בשל הקושי שלהם ישנה אפשרות לקרבת ה' מיוחדת. גם העני חשוב כמת, אבל גם בו זיהו חז"ל יכולת רוחנית מיוחדת, "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", דווקא מהמקום החסר והמורכב. גם החולה בוודאי לא נמצא במצב פשוט אבל חז"ל הבחינו במעלתו המיוחדת, "שכינה למעלה מראשותיו של חולה". כך ממש הסביר רבי יהושע לבת הקיסר את יתרונו של הכיעור שמאפשר לימוד ושמירת תורה כשם שכלי חרס משמרים את היין.
פעם שאלתי חבר עיוור מה הוא מכוון בברכת "פוקח עיוורים"? הוא אמר לי שהוא מרגיש בחייו שהעיוורון הוא מתנה, אבל לא כל אחד יכול להתמודד עם מתנה כזאת והוא מברך את הקב"ה שיודע למי לא לתת אותה. שאלתי אותו אם הוא לא רוצה לראות את אשתו, את ילדיו. השיב לי שיש לו הרבה חברים שאינם עיוורים, אבל לא רואים לא את נשותיהם ולא את ילדיהם, שבפוקח עיוורים הוא מכוון לזכות לראות את האנשים שסביבו באמת. עיוור פיקח! ממש פיקח.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: